בראשית כד:מח הלכה: שלחן של ארבע ואבודרהם

וצריך אתה לדעת כי ממה שאמרו חכמים ז"ל (חולין פ"ו דף פז) יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים, יתבאר מזה שכל ברכה וברכה ממאה ברכות שוה עשרה זהובים. ויש בזה אסמכתא מן הפסוק (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, כלומר כל אחת מכ"ף והן מאה ברכות שוה עשרה זהב, וכן תמצא במקום אחר (בראשית כד) עשרה זהב משקלם וסמיך ליה ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה'. וטעם שכל ברכה וברכה שוה עשרה זהובים לרמוז שיש לכלול עשר ספירות בכל ברכה וברכה. וטעם מאה ברכות בכל יום כנגד עשר ספירות עשר ברכות לכל ספירה וספירה. וזהו שכתוב (דברים י) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, ויש בסוד זה תשעים ותשעה אותיות ואחד משלים למאה, ומצינו בדוד המלך ע"ה (שמואל ב כג) נאם הגבר הוקם על לפי שהיו בדורו מאה בישראל מתים בכל יום ודוד הרגיש בזה עמד ותקן מאה ברכות, לא שהוא תקנם אלא שהוא יסדם לפי ששכחום וחזר דוד ויסדם. וכן כתיב (תהלים קכח) הנה כי כן יברך גבר ירא ה'. מלת יברך חסר וי"ו ובאורו כמספר כ"י כ"ן יברך מי שהוא ירא את ה', וצריך אדם להזכיר מאה ברכות ולקיימן בכל יום, ובשבת שאי אפשר שאין תפלת שבת אלא שבע ברכות כמו שכתוב (שם קיט) שבע ביום הללתיך ביום הידוע והמיוחד שהוא שבת כבר אמרו חכמים ז"ל ממלינהו באספרמקי ומגדי:

גרסינן בברכות בפרק אין עומדין ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף. ובירושלמי מפרש הטעם באבות ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אלקי אדוני אברהם, ובהודאה ואשתחוה למלך ומתרגמינן ומודינא למלכא. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה, א"ר תנחומא א"ר יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה. פירוש שיהיו בולטים הקשרים שבפרקי חליותיו לאחוריו והוא מלשון פקק הגפן שהו' קשר שבגפן שהו' בולט לחוץ. עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. פירש רבינו האיי שיכוף ראשו כאגמון עד שאהיה איסר מונח בקרקע כנגד לבו שיראה אותו ולא שישחה גופו וראשו זקוף. ורש"י פירש שיכרע עד שיראה ב' קמטים אחד למעלה מן הלב ואחד למטה וכרוחב איסר ביניהם. ור' חנינא אמר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך, אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומתחזי כמאן דכרע. אלא שאינו בריא ואינו יכול לכרוע כראוי. וכריעות אלו הם כדי שיזכור לפני מי הוא עומד וכי סופו היות עפר.