וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃
שלחן של ארבע
והנה התורה העידה על יעקב אבינו ע"ה שהיתה לו מדת ההסתפקות ולא היה מבקש היתרונות אלא הדבר ההכרחי הוא שנאמר (בראשית כ״ח:כ׳) ונתן לי לחם לאכול וכו', שאל מה שהוא ההכרח הוא שהקב"ה מזמינו לכל נבראיו כענין שנא' (תהילים קמ״ה:ט״ז) פותח את ידך וכו'. ודרשו ז"ל לחם לאכול ובגד ללבוש כל ימיו של אותו צדיק לא נצטער על אכילתו, אלא שהמזון הגופני אשר בו יקיים גופו לשעה עמו תראה נפשו כחותיה ותוציאם לפעולה, ובזה תקנה המזון הנצחי שבו תתקיים לעד, ותסתכל במעמד הקדוש באצילי בני ישראל שהיו אוכלים ומסתכלים בו בלב, הוא שכתוב (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. כי איברי הגוף שהם כלי הנפש יקבלו כח ואומץ בסעודה והנפש בכחותיה תתעורר להם ותאמץ אותם במחשבה הזאת ונתלבש גופו במחשבת נפשו ושניהם כאחד טובים ראוים שתשרה שכינה ביניהם, וזו היתה כונת משה והזקנים בסעודת יתרו הוא שכתוב (שם יח) ויבא אהרן וכל זקני ישראל, וכן יצחק אבינו במטעמים ששאל גם בשאר המקומות שמצינו סעודות לצדיקים זו היתה תכלית כונתם.
אהבת חסד
ופרשת חיי שרה גם כן מלאה ממדת החסד. בתחלתה מיירי מענין השתדלות קבורה והספד, שהוא בכלל גמילות חסדים כדאיתא בגמרא (ב"מ ל':). ואחר כך ספרה לנו התורה בכמה פרשיות ההזדמנות שנזדמנה רבקה ליצחק, והעקר היה על ידי מדת החסד שבה, וכדכתיב (שם כ"ד י"ד): "אתה הכחת לעבדך ליצחק", וכמו שפרש רש"י, ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי לכנס בביתו של אברהם. ובששי (שם כ"ה) פסוק ט': "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו". וגם בפסוק י"א: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", הינו שנחמו תנחומי אבלים, כמו שאמרו חז"ל (סוטה י"ד.). וגם בפרשת ויצא (שם כ"ח כ'): "וידר יעקב נדר לאמר וגו'; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (שם כ"ב), ומסתמא המעשר היה לצדקה וחסד. ובפרשת וישלח (שם ל"ה) בחמישי פסוק ח' מענין קבורת דבורה מינקת רבקה, ובפסוק ט': "וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אתו", הינו ברכת אבלים כפרוש רש"י שם. ובחמישי פסוק י"ט מענין קבורת רחל ומצבה על קבורתה. ובפסוק כ"ט מענין קבורת יצחק. ובוישב בשלישי (שם ל"ז) פסוק ל"ה: "ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וגו'". וגם מענין ראובן ויהודה, שהתחזקו להציל יוסף מן המיתה, ועל זה אמר אחר כך יעקב ליהודה (שם מ"ט ח'): "יודוך אחיך" [וכפרוש רש"י. וכן המעשה דתמר, שנתרצתה להשרף, ולא לגלות הדבר, כדי שלא להלבין פני יהודה, וכל זה מענין הטובות אשר בין אדם לחברו]. וכן בשביעי (שם מ') פסוק י"ד: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד וגו'". כי כל זה הוא מכלל גמילות חסדים להזכיר איש לטובה ולשבח לפני מי אשר היכלת בידו להיטיב לו, וכאשר נבאר אם ירצה ה' לקמן בפרקים הבאים. ובמקץ בחמישי (שם מ"ב) פסוק כ"ה: "ויצו יוסף וגו' ולתת להם צדה לדרך וגו'", כי כן ראוי לעשות לאורחים, [עין סנהדרין ק"ג:]. וכן בויגש פרשה שביעי, שמדברת מענין יוסף לאנשי מצרים, היא כלה מענין חסד שבין איש לרעהו, שצריך לראות כל אחד להחיות אנשים ולכלכלם כפי כחו. כי מי היה כופה ליוסף, שישתדל לקנותם, אם לא דבר זה.
ערוך השולחן
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף יג: יש מי שאומר שמי שנדר ואמר "אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית", מאחר שמה שהתנה הוי דבר הרשות – הוה אסמכתא. אבל אם אמר "אם לא אעשה מצוה פלונית אשב בתענית", וכן אם אמר "אם יציליני ה' מצרה או אם יצליח דרכי" – לא הוי אסמכתא. עד כאן לשונו, כלומר: דקיימא לן בחושן משפט סימן רז אסמכתא לא קניא. והיינו כשאמר "אם יהיה כן", דכל "דאי" הוה אסמכתא, ולא גמר בלבו לעשות כן באמת. אמנם בדבר מצוה נתבאר שם דליכא אסמכתא, דכל דבר מצוה גומר בלבו בשלימות. ומקרא מלא הוא ביעקב (בראשית כח כ): "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני…". ובזה מבוארים הדברים: "ואם יצליח דרכי" הוה גם כן בזה כדבר מצוה, דבזכות שהצליח גמר ומקני (מגן אברהם סעיף קטן יז). ומכל מקום יש לפקפק בזה: דנהי דהתנאי היה בדבר הרשות, מכל מקום כיון שאמר "אשב בתענית" – הרי דבר מצוה הוא, ולא תיהוי אסמכתא כמו בצדקה ביורה דעה סימן רנח, דלא הוה אסמכתא בכי האי גוונא, עיין שם. וצריך לומר דסבירא ליה דעיקר תענית לא מקרי דבר מצוה, שהרי בגמרא יש מי שסובר דהיושב בתענית נקרא חוטא. ולכן כתב בשם "יש מי שאומר", כלומר: אבל מי שסובר דבכל הדברים הוה תענית כצדקה – גם בדבר הרשות ליכא אסמכתא. (ובזה מיושב קושיות הט"ז סעיף קטן יז, והמגן אברהם סעיף קטן טז, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)