וּמִי֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל גּ֥וֹי אֶחָ֖ד בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁר֩ הָלַ֨ךְ הָאֱלֹהִ֜ים לִפְדּ֧וֹת ל֣וֹ עָ֗ם לָשׂ֤וּם לְךָ֙ שֵׁ֚ם גְּדֻלּ֣וֹת וְנֹרָא֔וֹת לְגָרֵ֗שׁ מִפְּנֵ֧י עַמְּךָ֛ אֲשֶׁר־פָּדִ֥יתָ מִמִּצְרַ֖יִם גּוֹיִֽם׃
שלחן של ארבע
אין משיחין אחר כוס של ברכה ואין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות כוס שני. וטעמא דמילתא משום זוגות כדתנן השותה כפלים לא יברך משום (עמוס ד׳:י״ב) הכון לקראת אלהיך ישראל. וטעם איסור הזוגות לפי שהכשפנים והמורכבים משתים שולטין על כל מי שאוכל ושותה זוגות. ועוד טעם אחר להרחקת השניות שהם הנרדפים מכח האחד והזוגות מכח השניות. וכדי לקבוע בלב ענין אחדות והתרחק מאמונת השניות כענין שכתוב (משלי כ״ד:כ״א) ועם שונים אל תתערב. וכן מן השניות ואילך על כן אסרו הזוגות אפי' בדברים הנאכלים והנשתים, כי ראוים הם הענינים הטבעיים להיותם אות וסימן לענינים הראויים, בשכבר ידעת כי הדעות האמתיות צריכות הן לפעולות ואתה רואה במעשה בראשית שלא נאמר כי טוב ביום שני. ואמרי' בראשית רבה כי בו נברא המחלוקת וגיהנם ואין ספק כי כיון שנבראו בו דברים כאלה הרי הוא מזיק שאסרו להתחיל בו כל מלאכה, הוא שאמרו רז"ל אין מתחילין בב' כי מי שמוסיף על האחד אין הטוב נמצא בו, ולכך נקרא יום שני הוא מלשון שנוי כי האחד אין בו שנוי הוא שכתוב (מלאכי ג׳:ו׳) כי אני ה' לא שניתי. אך יום שני הוא תחלת שנוי ממנו ואילך שנוי הנבראים כלם הרצון בשאר הימים אחריו מצינו קטרוג בכלם שהרי בג' תוצא הארץ עץ פרי ולא הוציאה אלא עץ עושה פרי. וכן ברביעי קטרגה הלבנה ואמרה לא נאה לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וכן בחמישי הרג את הזכר שבאורו גנז את האור העליון. וכן בששי חטא אדם ושנה רצון השם, ועליו נאמר (איוב י״ד:כ׳) משנה פניו ותשלחהו, והנה יום שני סבה לכלם כי כלן באי כחו ונמשכין אחריו. ומה שאמר הכון לקראת אלהיך ישראל שהוא האחד והוסיף ישראל לפי שהם עם אחד מיוחד לאל אחד שנא' (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ראוי לך שתכין עצמך ותכון לקראת האחד ושלא תאכל ותשתה זוגות כדי שלא תחשוב בלבך שניות:
בן איש חי
ולכן כתיב בישראל (במדבר כג, ט) "כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", כי האבות שנקראים "צורים", יש מספר "אחד" באותיות שלהם, רמז שהם היה להם כוח לחפור באר הקדוש העליון, שהוא רשות-היחיד בסוד אחדות, להוציא משם נשמות ישראל. וכן בגבעות שהם: שרה, רבקה, רחל, לאה - גם-כן יש בשמותם שלש-עשרה אותיות כמניין "אחד" שגם הם נתחברו עם האבות להוציא נשמות מרשות-היחיד. וזהו "ומגבעות אשורנו". לכן ראוי לישראל היוצאים מהם - "עם לבדד ישכון" - "בדד" עם האותיות הוא מספר "אחד", "ובגוים" דאתו ממקום הפרוד הנקרא רשות-הרבים "לא יתחשב". ולכן כתיב (דה"א יז, כא) "ומי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ" -- רוצה לומר: הם בתואר "אחד" אף-על-פי שהם למטה בארץ.
סידור רש"י
נמצא בספר יצירה למה נברא מעשה בראשית בששה ימים, ולא נברא בפחות או ביותר, מכאן אתה למד אלהותו של הקב"ה, שהן שלשה כיתות המעידים על הקב"ה ועל ישראל ועל השבת, כשאתה מחלק ששת ימי בראשית לשלשה [חלקים] נמצא לכל אחת מהן כת הראוי להעיד שני ימים, [והקב"ה וישראל ושבת חוזרין ומעידין זה לזה], והקב"ה וישראל מעידין על השבת שבחר בו מכל הימים, שנאמר כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם (שמות ל"א י"ג), וישראל ושבת מעידין על הקב"ה שהוא אחד, שנאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכרי' י"ד ט') וכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו' ד), וכמו כן הקב"ה ושבת מעידין על ישראל שהם גוי אחד בארץ דכתיב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דהי"א י"ז כ"א), ואף חכמים הראשונים קבעו שלשתן בתפילת המנחה שסמכו על מדרש זה, אתה אחד ושמך אחד, וליחוד הוא אחד שאין המינין מחלקין, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ תפארת גדולה ועטרת ישועה, מנוחה וקדושה לעמך נתת, את השבת שקראת אחת, ואמרו רבותינו כל שומר שבת כראוי מקרב את הישועה, שנאמר בשובה ונחת תושעון (ישעי' ל' ט"ו), שובה ונחת זו שבת, וכן הוא אומר וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות (שם ל"ב י"ח), ודורש מקרא זה במדרש תילים מי שישמרו משמרת שבת יזכו לישב בנוה שלום ובמשכנות מבטחים. ואף בבראשית רבה כי בו שבת מכל מלאכתו (בראשית ב' ג'), (אם תאמר) [אתמהא] לא כך אמר ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר סימון לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה [את עולמו] ואת אמרת מכל מלאכתו, אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה, ומה נברא בו שאנן ובטח שלוה והשקט, וכמדומה אני שאף המדרש כשהוא מוציא זה הלשון סומך על המקרא וישב בנוה שלום לפי שבמקרא נדרש על שמירת שבת, ולפי ששתי מקראות הללו נדרשין על שמירת שבת קבעו חכמים לשון המקראות בתפילת מנחה בשבת שמתפללין תפארת גדולה ועטרת ישועה [על לשון] בשובה ונחת תושעון, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח [על לשון] וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות השקט ובטח, ולפי שהאבות שמרו שמירת שבת, שכך הוא אומר [עקב אשר שמע אברהם בקולי] וישמור משמרתי (בראשית כ"ו ה'), שאפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, ואומר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' (שם י"ח י"ט), את בניו זה יצחק, ואת ביתו זה יעקב, וכולן שמחו בשמירת שבת, אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, למה נאמר באברהם גילה, ורנה ביצחק. גילה באברהם, שמצינו באגדה רננו צדיקים בד' (תהלים ל"ג), בזמן שהצדיקים רואים את הקב"ה מיד הם אומרים שירה, שכן מצינו כשנעקד יצחק וראה את השמים פתוחין, מיד אמר שירה. יעקב ובניו ינוחו בו, שמצינו בבראשית רבה ויחן את פני העיר, שנכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, הדא את אמרת ששמר יעקב אבינו את השבת: