וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵי־אֱלִיעֶ֖זֶר רְחַבְיָ֣ה הָרֹ֑אשׁ וְלֹא־הָיָ֤ה לֶאֱלִיעֶ֙זֶר֙ בָּנִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וּבְנֵ֥י רְחַבְיָ֖ה רָב֥וּ לְמָֽעְלָה׃
בן איש חי
נמצא, נר האמצעי הוא כנגד השבת שהוא עומד אמצעי בשבוע, כי הם רביעי חמישי ושישי מכאן, וראשון שני ושלישי מכאן; ולכך משה רבנו ע"ה בשבעה כורתי ברית, גם-כן הוא מכוון כנגד נר האמצעי, כי אברהם יצחק ויעקב מכאן, ואהרון יוסף ודוד מכאן, ונמצא משה רבנו ע"ה ויום השבת, שניהם במקום אחד, שרמוזים בנר האמצעי. ובזה יובן מה שנאמר: "ישמח משה במתנת חלקו", ולכן ראשי תיבות "מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת" הוא "למשה", ולכן זכה משה רבנו ע"ה שבניו יושבים אצל נהר סמבטיון שהוא עד המעיד על השבת (סנהדרין סה:); וכמו שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל, בפסוק: "נגד כל עמך אעשה נפלאת" (שמות לד, י) – ברם מנך יפקון אוכלוסין דצדיקין, ואשרינון מן לגו לנהר סמבטיון וכו'; ולכן "ישמח משה במתנת חלקו", כי מקום בניו הוא המעיד על השבת. ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא מה שכתוב (דברי הימים א כג, יז): "ובני רחביה רבו למעלה ראש", דקאי על בניו של משה רבנו ע"ה; ולמעלה מאותיות "ראש" כפי מדרגות המספר שהוא סדר תשר"ק, יש אותיות "שבת"; ולפי האמור, נמצא השבת עומד אמצעי בשבוע; והוא מה שכתוב בזוהר הקדוש: שמא דקדשא בריך הוא – שמא דאיהו שלים מכל סטרוי; שהם רביעי חמישי ושישי, וראשון שני ושלישי, והוא דגמת הלשון שעומד אמצעי. ולכן כמו דהלשון הוא עיקר הגוף, דכתיב (משלי יח, כא): "מות וחיים ביד לשון", כן השבת, חיים תלויים בשמירתו, וההפך תלוי בחילולו, דכתיב (שמות לא, יד): "מחלליה מות יומת" בר מנן; ולכן, כמו דהלשון עשה לו הקדוש-ברוך-הוא שתי חומות שהם שפתיים ושיניים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ערכין טו:), כן השבת עשו לו חז"ל שמירה בשני גדרים זה על זה, והוא: כי מן התורה צריך הישראל לשמור השבת בט"ל מלאכות, ולא אסרה תורה אלא מלאכה של ישראל, אך רבותינו ז"ל עשו גדר ושמירה יותר, שגזרו לבלתי יאמר הישראל לגוי לעשות לו מלאכה בשבת. ועוד הוסיפו שמירה וגדר שני – דאפילו שלא אמר הישראל לנכרי לעשות, אלא הנכרי עשה מאליו את המלאכה בשביל ישראל, גם-כן אסורה אותה מלאכה לישראל; הרי שני גדרים זה על זה, כמו שיש ללשון שני גדרים זה על זה, שהם השפתיים והשיניים.
ספר חסידים
כי קו לקו הקב"ה יתברך שמו ויתברך זכרו משלם גמול מדה במדה הן שכר טוב הן עונש הרע כיצד אדם חוטא בעבור ממון או בעבור כבודו או הנאת גופו אוי לו לחוטא נפרעים ממנו אותו חטא שחטא וכיוצא בדבר אם זכה ולא חשש בהנאת גופו או ממון או כבוד משלמים לו שכר דבר שלא חשש בו כי שלמה המלך לא שאל על תקנתו לא על ממון לא על כבוד אלא חכמה ודעת לעשות רצון בוראו ונתן לו הקב"ה את שתיהן אפילו מה שלא שאל הרי כל מי שעושה רצון הבורא ואינו חושש לתקנתו להנאתו ולכבודו ובאותה שעה היה יכול לעסוק בתקנתו הקב"ה מספיר אותו בשבילו צא ולמד ממשה רבינו שאמר לו הקב"ה ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול ומשה לא חשש בזה כי אם להצלת ישראל לכך נתקיים ובני רחביה רבו למעלה מששים ריבוא לכך תקנו תחלה ברכת חונן הדעת השיבנו וסלח לנו שהם רצון הקב"ה כתוב בתהלים (תהלים לה יג) ואני בחלותם לבושי שק כו' בצער אחד חייבים כלם להצטער עמו ולהיות מצר בצרתו ולהתפלל עליו שנאמר (שמואל א יב כג) חלילה לי מחטוא לה' להתפלל בעדכם כתיב באיוב (איוב ד יח) הן בעבדיו לא יאמין משה אמר כל הדבר הקשה יביאון אלי ונענש על זאת שלא ידע להשיב לבנות צלפחד וכן שמואל אמר אנכי הרואה ונענש כשמשח דוד למלך לא ידע איזה הוא משבעת בני ישי וכן אל יהדר אדם כלל שישבחוהו בני אדם ואם ישבחוהו מה יתרון לאדם היום כאן ומחר בקבר היום חי ומחר רמה ותולעה בכל המעלות זהו המשובחת הענוה וכן הוא אומר והאיש משה עניו מאד לא ילך אדם בקומה זקופה ולא בגילוי הראש כי שכינה למעלה מראשו לכן יש לו ללכת שחוח להיות מוראו עליו וכן ההולך בקומה זקופה כאילו גוזל המקום ודוחק רגליו ומראה שאין לו מורא ולא ילך בעינים רמות מפני מורא השכינה אשר היא נוכח פניו וקח משל משומרי מלך ב"ו או אחד ממלצריו אינו מגביה עיניו מפני מורא המלך או המלצר שהוא כנגדו אנחנו העומדים פני השכינה והיא תמיד לנכח עינינו לא כל שכן שלא נגביה עינינו אלא כך יהיה המנהג להשפיל כיסוי עיניו עד שלא יראה הבא כנגדו גלגלי עיניו פרונילש בלעז והענוה נותנת חן ומורא בהשפיל אדם עיניו וקומתו ולא ילך בגילוי הראש מפני מורא השכינה על כן יזכור תמיד בוראו כאילו הוא נוכח פניו: