דברים ז:ג הלכה: משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, ערוך השולחן, שולחן ערוך, אבן העזר ומשנה תורה, מצוות לא תעשה

יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל עַכּוּ"ם מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת דֶּרֶךְ אִישׁוּת. אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְעַכּוּ"ם דֶּרֶךְ אִישׁוּת הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז ג) "לֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ". אֶחָד שִׁבְעָה עֲמָמִין וְאֶחָד כָּל אֻמּוֹת בְּאִסּוּר זֶה. וְכֵן מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא (נחמיה י לא) "וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ":

[איסור שפחה וכותית ובו י"א סעי']
כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מא"ב: ישראל שבעל כותית משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לכותי דרך אישות – הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ" (דברים ז ג). אחד ז' אומות ואחד שאר עממין באיסור זה, וכן מפורש ע"י עזרא: "וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ" (נחמיה י לא), עכ"ל. וכבר בארנו בסי' ד' סעי' ג' דדעת הרמב"ם דקרא דלא תתחתן בם מיירי בכל האומות בגיותן, והרבה מרבותינו חולקים עליו וס"ל דקרא מיירי בשבעה אומות ובגירותן, אבל בגיותן לית להו חתנות כלל. ונמצא דלהרמב"ם לא לקי רק בחיתון וביאה כמו דס"ל בכל חייבי לאוין, ולהחולקים עליו חייב בשבעה אומות בגיותן בביאה בלבד, ובגירותן חייב משום לא תתחתן בם בחיתון בלבד ובשאר אומות בגירותן שרי לגמרי ובגיותן לית להו חתנות וביאה הוי זנות בעלמא. וצ"ל לדעת הרמב"ם אע"ג דקדושין אין להם מ"מ נשואין יש להם [ב"ח], ושארי פוסקים לא ס"ל האי סברא. [ע' בהגר"א סק"ב שכתב להחולקים אינו חייב בז' אומות בגיותן רק בקידש ובעל מדכתיב לשון קיחה, וצ"ע הא לית להו קיחה וכן פירוש הפסוק כמ"ש התוס' ס"פ האומר].

יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל כּוּתִית, דֶּרֶךְ אִשּׁוּת, אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְגוֹי (דֶּרֶךְ אִשּׁוּת), הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִתְחַתֵּן בָּם" (דְּבָרִים ז, ג) וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (טוּר). אֲבָל הַבָּא עַל הַכּוּתִית דֶּרֶךְ זְנוּת, בְּמִקְרֶה, חַיָּב עָלֶיהָ מִדְּרַבָּנָן מִשּׁוּם כּוּתִית וּמִשּׁוּם זוֹנָה וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאִם יִחֲדָה לוֹ בִּזְנוּת, חַיָּב עָלֶיהָ מִדְּרַבָּנָן מִשּׁוּם נִדָּה, שִׁפְחָה, גּוֹיָה, זוֹנָה. וְאִם הָיָה כֹּהֵן, אֲפִלּוּ בָּא עָלֶיהָ דֶּרֶךְ מִקְרֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוּם זוֹנָה (וַיִּקְרָא כא, ז):