הלכה על דברים טו:א

אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים אֶלָּא בְּסוֹפָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו א) "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה" שְׁמִטָּה וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה וְשָׁם הוּא אוֹמֵר (דברים לא י) "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת". מָה שָׁם אַחַר שֶׁבַע אַף הַשְׁמָטַת כְּסָפִים אַחַר שֶׁבַע. לְפִיכָךְ הִלְוָה אֶת חֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית עַצְמָהּ גּוֹבֶה חוֹבוֹ כָּל הַשָּׁנָה. וּכְשֶׁתִּשְׁקַע חַמָּה בְּלֵילֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית אָבַד הַחוֹב:

ולעניות דעתי נראה לבאר בפשוטו ובדרך דמיון: ראובן השתדך עם שמעון, והבטיח ראובן לבנו לתן אלף זהובים, וכן שמעון לבתו. וקבע זמן חתנה על ראש חדש ניסן, והשלשת המעות על חדש אדר. ויהי איזה ימים מקדם זה הזמן, פגע ראובן לשמעון ברחוב ואמר לו: שמעתי עליכם, שאותם האלף זהובים שאתם צריכים להשלישם, הוצאתם אותם על עסק פלוני ופלוני, וכי אתם רוצים לסתר השדוך. ויען שמעון ויאמר: חס ושלום, ממני לא יהיה סבה לבטל השדוך, ופחדכם הוא על חנם. לכו עמי לביתי ואראה לכם, כי הם מנחים צרורים בתוך התבה ומוכנים להשלישם לראש חדש אדר כאשר קבענו; והעקר, אהובי מחתני, אבקש מכם, שמכם לא יהיה סבה לסתר השדוך, כי נודע לי בברור, שאתם רוצים להוציא כל מעותיכם על עסק פלוני ופלוני, אבל ממני לא יהיה שום סבה. כן הוא בזה: התורה התחילה בפרשה הקודמת לזה (דברים י"ד כ"ב-כ"ג): "עשר תעשר וגו'; ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך". עין ברש"י, דהכתוב מירי בשני מעשרות, מעשר ראשון ושני, ואחר כך מתחיל פרשת (דברים כ"ו י"ב): "כי תכלה לעשר", דמירי בהפרשת מעשר עני, בשנה השלישית תמורת מעשר שני, כדפרש רש"י שם. הרי דבכל שנה צריך להפריש חומש מן השדה; וידוע דעל פי הנהגת העולם הוא עקר רוח של השדה, דארבע הידות הוא לזריעה ולאכילת פועלים, כדמוכח קראי בפרשת ויגש (בראשית מ"ז כ"ד): "ונתתם חמישית לפרעה", עין שם. ואחר כך מתחיל הפרשה (דברים ט"ו א'): "מקץ שבע שנים תעשה שמטה"; הרי דנגרע מעסק השדה חלק שביעי, לבד שני מעשרות הנ"ל; אם כן סך הכל נגרע קרוב לשלישית השדה.

וכאשר נחפש לדעת שנת התורה, מצאנו כתוב ״החדש הזה לכם ראש חדשים״ (שמות יב ב), והוא ראשון לחדשי השנה. וכתוב ״היום אתם יוצאים בחדש האביב״ (שם יג ד), וכן ״שמר את חדש האביב״ (דברים טז א).⁷¹ ״פירוש ׳אביב׳ כמו בִּכּוּר, כי הוא מגזרת ׳אב׳, שהוא כמו ראשון לאשר הוליד, או חכם לתלמיד שלמד, וכתוב ׳כי השעורה אביב׳ (שמות ט לא). והעד, שאמר בחג שבועות ׳בכורי קציר חטים׳ (שם לד כב)״ (פירוש שמות יג ד). ובפירושו לשמות כג טז הגדיר את האביב שלפנינו: ״הוא בכורי השעורים״. והטעם כי חשבון ישראל בחדשי הלבנה, והנה החדש שימצא אביב בארץ ישראל הוא ראשון לחדשי השנה. וראש החדש ראשית השנה, עברה התקופה או לא עברה.⁷² ולא כדעת הנוצרים: ״הערלים יפרשו…ויהיה ׳בחדש האביב׳ (שמות יג ד) [לדעת הערלים] — שנכנסה החמה במזל טלה״ (שלוש שאלות, עמ׳ א). אולם, אף על פי שראש חודש ניסן יכול להיות לפני התקופה, אבל רוב חג הפסח מוכרח להיות לאחר התקופה, כדברי חז״ל: ״שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כד חזית דמשכה תקופת טבת עד שתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה, דכתיב ׳שמור את חדש האביב׳, שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן״ (ראש השנה כא א). רק שיש לבית דין לשמר שיעשה הפסח והאביב נמצא,⁷³ ״תנו רבנן, על שלשה דברים מעברין את השנה: על האביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה״ (סנהדרין יא ב). אולם אף על פי שיש לבית דין לשמור את האביב, אבל אין האביב המבחן היחידי שיש להתחשב בו: ״אתן לך כלל, אף על פי שישראל בבית המקדש היו מסתכלין אל האביב, לא היה עבור השנה מסור להם כי אם לבית דין, שהיה מסתכל לדברים אחרים חוץ מהאביב, ככתוב במשנה״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עב). ובפירושו לדברים טז א (עמ׳ רסא) כתב מפורש שלפעמים אין האביב הקובע: ״המכחישים אמרו כי לא נעשה פסח בלא אביב, וכבר השיבותי על הבליהם. גם אנחנו נודה כי בית דין היה מסתכל לאביב״. בעבור תנופת העמר.⁷⁴ תנופת העומר היא ביום שני של חג הפסח: ״כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני ה׳ לרצנכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן״ (ויקרא כג י-יא). וברוב השנים דבק האביב בתקופה. ויש פעמים שירחק מעט בעבור רוב הגשמים או שתהיה שנת בצרת.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן), שאין השביעית משמטת אלא בסופה, כשתשקע חמה בערב ראש השנה של מוצאי שביעית שנאמר מקץ שבע שנים, ומשמטת אפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, ואם סים לו שדה בהלואתו אינו משמט, כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שמיטה ט, ו) ותימה הוא, דרבי יוחנן דחי לה בפרק השולח (גיטין לז א).

שחרית מוציאין שלשה ספרים וקורין באחד מוזאת הברכה עד סוף התורה ובשני בראשית עד אשר ברא אלהים לעשות ובשלישי ביום השמיני עצרת ומפטיר ויהי אחרי מות משה ובמקום שעושים שני ימים טובים אין מוציאין ביום הראשון אלא שני ספרים וקורים באחד חמשה בפרשת ראה מכל הבכור ואם הוא שבת קורים שבעה ומתחילין עשר תעשר והמפטיר קורא בשני ביום השמיני עצרת ומפטיר במלכים ויהי ככלות שלמה ומחזיר הספרים ואומר קדיש ומכריז משיב הרוח ומוריד הגשם :