שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה׃ (ס)
ספר החינוך
והתורה הזאת שאמרנו שנתן השם לעמו ע"י משה נביאו מעיקריה לדעת כי יי האלהים אשר בשמים ממעל שנתן את התורה לישראל הוא המצוי הראשון שאין התחלה ותכלית למציאותו ב"ה ושהוא המציא וברא ברצונו וביכלתו יש מאין כל הנברא ושיעמוד קיים כל מה שברא בזמן שירצה הוא ולא יותר אפילו רגע ושאין נמנע לפניו לעשות כל דבר ולהאמין כי הוא אחד בלי שום שיתוף בעולם ולהאמין כי בקיים האדם מה שכתוב בה תזכה נפשו לתענוג גדול לעולמים ולהאמין כי האל משגיח במעשי בני אדם ויודע כל פרטי מעשיהם ומשלם לכל אחד כפי פעולתו. ומעיקרי התורה גם כן להאמין כי פירוש התורה האמתי הוא הפירוש המקובל בידינו מחכמי ישראל הקדמונים וכל שיפרש בה דבר הפך כונתם הוא טעות ודבר בטל לגמרי לפי שחכמינו קבלו פי' התורה ממשה רבינו ע"ה שקבלו מאת השם ב"ה כשעמד בהר מ' ימים. ואע"פ שבזמן מועט מזה היה אפשר ללמוד בכח המלמד רצה השם לרמוז ללומדים שילמדו במתון והפירוש האמתי שכתבנו הוא הפירוש הכתוב בגמ' הבבלי' וירושלמי' שחברו חכמינו הקדמונים שקבלוהו דור אחר דור ממשה רבינו ע"ה והבבלי הוא יותר ארוך ומבואר ועליו אנו סומכים יותר והוא עשוי לששה סדרים ויש בו ס' מסכתות לפי חלוק העניינים סימנם ששים המה מלכות. ותקכ"ב פרקים. וכן יתבאר פירוש התורה האמתי מספרים אחרים שחברו קצת מחכמינו הקדמונים ונקראים ספרא וספרי ותוספתא ומכילתא כל אלה ספרים שכל ישראל מאמינים בהם וסומכים על דבריהם במה שיהיה שם בלי מחלוקת ובמה שיש בו מחלוקת כבר פירשו הם גם כן ההכרע שנקח מהם הכל מבואר יפה בלי שום ספק ועירבוב למבינים וכל מי שלבו נוקפו בעניינים אלה איננו בכלל עם הקדש לפי שמפשט כתובי התורה בלתי פירושיהם וקבלתם האמתית לא נסכים אל האמת לעולם כי יש כמה כתובים בתורה נראים כסותרים זה את זה ויודע פירושם יבין ויראה כי ישרים דרכי השם. הרי שכתוב בתורה ומושב בני ישראל וגו'. ומצינו בקהת בן לוי שהיה מיורדי מצרים ואם אתה מונה כל ימי חייו ושני חיי עמרם בנו ושמונים שנה של משה שהיה בן שמונים בעמדו לפני פרעה לדבר אליו להוציא את בני ישראל ממצרים לא יעלו כולם כי אם ש"נ שנה אלא שבא הפירוש על זה דמשעה שנאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך מתחיל חשבון הת"ל שנה ופירוש הפסוק כן ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות כלומר שהתחילו לגלות ת"ל שנה דמשעה שנאמר לו לאברהם כי גר יהיה זרעך התחיל עליו הצער ומשם התחלת החשבון. ואל יקשה עליך אומרו בני ישראל שהרי אמרו במדרש אברהם נקרא ישראל שנאמר ומושב בני ישראל. ומה שאמר בני ישראל ר"ל בנ"י וישראל אבל מפני שהתחיל הצער לאב בבשורת גלות הבנים הוציאו הכתוב בלשון זה. ומה שאמר במצרים גם כן לאו דוקא אלא כלומר בגלות. ומה שהוציא הכל בלשון מצרים לפי ששם היה עיקר הגלות ואחר העיקר הכל הולך ועליו נקרא לעולם. וכן כתיב בתורה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה וכשאתה מונה פרטן תמצא ס"ט נפשות. אלא שבא הפירוש שיוכבד נולדה בין החומות ולא נחשבה בפרט. וכ"כ כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל מצות. וכתוב אחד אומר ששת ימים. וכאלה רבים לא יתבארו לעולם כי אם בפירוש התורה ממקובל בידינו ממשה רבינו שנתנה לנו.
ערוך השולחן
גם עיקרי המועדות: נעלם מתי הוא חודש האביב, ומתי הוא חודש האסיף – הרי לא כל המדינות שוין בזה. ועוד: שהתורה אמרה שחג הפסח יהיה בחודש הראשון, וחג הסוכות בחודש השביעי – והרי השנה אנו מונין מתשרי, ולפי זה היה לנו לעשות פסח בתשרי, וסוכות בניסן. ועוד: שהרי כמה פעמים כתיב בתורה: "שבעת ימים תאכל מצות" (שמות כג טו, לד יח, דברים טז ג), ובפרשה "ראה" כתוב (דברים טז ח): "ששת ימים תאכל מצות". ובמצות תפילין כתיב (דברים ו ח): "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך" – מה נקשור? מה היא תמונתם? ובמצות ציצית כתיב (במדבר טו לח): "ועשו להם ציצית" – איזו ציצית? ובארבע מינים שבלולב פירשה כל השלושה מינים באר היטב, והמין הרביעי סתמה וכתבה (ויקרא כג מ): "פרי עץ הדר" – ולמה לא ביארה בפירוש מה זה? וכן בראש השנה כתיב (במדבר כט א): "יום תרועה יהיה לכם" – ולא פירשה מהו התרועה ואופן ההתרעה. ולמה במקום אחר (במדבר י ט) ביארה "והרעותם בחצוצרות", ובכאן באה הקבלה דדווקא בשופר? וכן בשחיטה כתיב (דברים יב כא): "וזבחת מבקרך ומצאנך... כאשר צויתיך" – באיזה מקום צוהו? ומהו עניין הזביחה? אם להכותה בקרדום על ראשה, אם לחתוך הצואר, או שארי עניינים מהמיתה? וכן בדינים שבין אדם לחברו – לא ביארה מאומה, רק דיני שומרים. האמנם מפני שעיקרי התורה נמסרו בקבלה למשה רבינו מסיני, והוא מסרה ליהושע עד הנביאים, ועד אנשי כנסת הגדולה, כדתנן בריש אבות. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ההקדמתו לחיבור הי"ד החזקה: דכל המצות שנאמרו למשה רבינו בסיני – בפירושן נתנו, שנאמר (שמות כד יב): "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה" – "תורה" זו תורה שבכתב, "והמצוה" זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה. "ומצוה" – זו היא הנקראת "תורה שבעל פה". ולזה הצטרך משה רבינו להיות בהר ארבעים יום וארבעים לילה לקבל תורה שבעל פה, דאילו הלוחות בעצמן כפי פשטן – בשעה קלה היה מבין אותם.
ספר המצוות
היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום. והוא אמרו יתעלה וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'. ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה שמטה שמטה כמו שביארתי במה שקדם כן חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימות העומר יום יום ושבוע שבוע. הוא שאמר תספרו חמשים יום ואמר שבעה שבועות תספר לך. וכמו שמצות מנין השנים והשמיטה מצוה אחת כמו שבארנו (מצוה ק"מ:) כן ספירת העומר מצוה אחת, וכן מנה אותה כל מי שקדמנו מצוה אחת. ואל יטעך אמרם (מנחות ס"ו) מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ותחשוב שהם שתי מצות כי כל חלק וחלק מחלקי מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות כל חלק ממנה. ואמנם היו שתי מצות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין שבועות מצוה, וזה מה שלא יעלם למי שלא יטעה אותם הדבור. כי אתה כשתאמר מצוה לעשות כך וכך הנה לא יתחייב מזה המאמר שהפעולה ההיא מצוה בפני עצמה. והראיה הברורה על זה היותנו מונים גם כן בכל לילה שהם כך וכך שבועות כך וכך ימים ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין ענינה אלא בליל השבועות והיינו אומרים שתי ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר. ואין הדברים כן אלא המצוה היא ספירת העומר יומי ושבועי כמו שתקנו. ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. (אמור אל הכהנים, תמידין ומוספין פ"י):