דברים טז:כ הלכה: אהבת חסד ושולחן ערוך, חושן משפט

ואם דרכו היה בימי חייו, שלא לותר לזולתו כלום משלו ושלא לרחם עליהם, הוא מגביר למעלה בזה את מדת הדין. ועל כן כשהוא צריך אחר כך לאותו דבר, גמול ידיו יעשה לו, שמתנהג עמו השם יתברך גם כן במדה הזו. וזהו ענין הכתוב (ישעיה ג' פסוק י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו; אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו". וזהו כונתם, שהקדוש ברוך הוא לוקח שחד תשובה ומעשים טובים, דהמעשים טובים מרמז על ענין צדקה וחסד, שאדם עושה בעולם הזה, והם גורמים שתתקבל תשובתו למעלה, אף אם איננה כראוי לפי גדר המשפט. כי על ידיהן מעורר כנגדו למעלה בעודו בחייו את מדת החסד והרחמים, ועל ידי זה נוטה אחר כך ^*ונראה שזהו כונת הכתוב (תהלים פ"ה י"א): "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו". ולכאורה, מה שיך פגישה או נשיקה אצל המדות אבל לפי זה ניחא מאד, דמדת הצדק נקרא, כשהקדוש ברוך הוא מתנהג עם האדם בדרך האמת והצדק. וכמו שכתוב (דברים ט"ז כ'): "צדק צדק תרדף". וכמו שכתב בספר 'הפרדס' בשער ערכי הכנוים: ומדת השלום נקרא, כשהקדוש ברוך הוא מעביר על הענין. וכמו שמנח שם 'שלום'. ולכן אמר, אם האדם בעודו בחייו הוא דבוק רק באמת שהיא התורה, ולא בחסד, אז אחר כך לא יכול להתחבר בדינו מדת הצדק והשלום, כי מדת הצדק אינו מסכים שיותרו לו. אבל אם בחייו פגשו אצלו שני המדות של חסד ואמת יחד, עבור זה לבסוף "צדק ושלום נשקו". הינו, שמתחברים אלו עם אלו, שגם מדת הצדק גופא מסכים שלא לדקדק אחריו כל כך. ובדברינו יובן היטב מאמר חז"ל (בבא בתרא י'), אמר ר' אלעזר בר' יוסי: כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה - שלום גדול ופרקליטין גדולים ביניהם לאביהם שבשמים, שנאמר וגו'. מדת הצדק גופא להתנהג עמו לבסוף גם כן במדה הזו, לענין שיקבל תשובתו וכל מצותיו במנין וכנ"ל. ומעתה נבין היטב על מה זרז השם יתברך את האדם בכל התורה למדה זו. דהנה ידוע, דהשם יתברך חפץ חסד הוא, כדכתיב בקרא (מיכה ז' י"ח), ורוצה שיצאו בני ישראל זכאים בדינם לעתיד לבוא, ולא חיבים, חס ושלום. לכן צום בכמה מקומות ללכת בכל דרכיו, שהם דרכי הטוב ו-החסד, כדי שיהיה יכול להתנהג עמהם לבסוף גם כן במדה הזו.

מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה הדין אתם רוצים או הפשרה אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה וכשם שמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו וכל ב"ד שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח בד"א קודם גמר דין אע"פ ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה מצוה לבצוע אבל אחר שגמר הדין ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם אבל אחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט ואם חייבו ב"ד שבועה לאחד מהם רשאי הב"ד לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה (ואין ב"ד יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי) (ב"י בשם ר"י ובשם הרא"ש) וי"ח (מרדכי פ"ב דמציעא):

אם אחד מבעלי דינין אומר נלך לבית דין הגדול ודין האומר מאיזה טעם דנתוני. ובו ח סעיפים:
שנים שנתעצמו בדין זה אומר נידון כאן וזה אומר נעלה לב"ד הגדול כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנים לו ואח"כ מוציאים ממנו ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול כותבים ושולחים ושואלים ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב ב"ד הגדול ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח: הגה מיהו אם א' מבעלי הדינים או הדייני' רוצה לשלוח למרחקים ויש חכם סמוך להם הראוי לדון שולחים לסמוך אע"פ שהרחוק יותר חכם דלאו כל כמיניה לגרום הפסד לבעל דין להרבות שכר השליחות וכ"ש אם חכם אחר בעירן הראוי לדון (מרדכי ס"פ זה בורר) ואם שני חכמי' סמוכי' בשוה הולכין אחר הגדול (נ"י ר"פ זה בורר) במה דברים אמורי' בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען או כשאמר המלוה נידון כאן והלוה אומר נלך לב"ד הגדול אבל אם אמר המלוה נלך לב"ד הגדול כופין את הלוה ועולה עמו וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה בד"א כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומ' ונפטר וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב"ד הגדול (וי"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור לפי מה שהוא מקרי ב"ד הגדול) (טור) אבל (אם) יש מקומות (באותה מדינה) שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלוני לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו כופין את הלוה והולך עמו: הגה אם יש (לתובע) עדים או ראיה ונראה לב"ד שבעירו שיש ממש בטענותיו אבל בלא"ה אין כופין אותו לילך עמו (טור) וי"א דלטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע וכל א' יכול לכוף חבירו לילך עמו (טור בשם ר"ת) וכל זה מדינא אבל כבר נהגו בזמן הזה שכ"ז שיש ב"ד בעיר אין א' יכול לכוף חבירו שילך עמו לב"ד אחר (מהרי"ק שורש כ"א) כי אין לנו עכשיו ב"ד הגדול או בית הועד ולכן לא יוכל לדחותו אבל יכול לדחותו שלא לדון עמו עד יום שלישי ומיד יבררו דיינים אבל אכסנאי שתובע לבני העיר או ב' אכסנאים צריך לדון עמו מיד ולא יוכל לדחותו (מרדכי בשם מהר"ש) וכן בן העיר שתובע לאכסנאי בכ"מ שימצאנו ויש שם ב"ד מכריחו שם לדין (מהרי"ק שורש י"ד) וכל זה כשיש ב"ד בעירן אבל אם אין ב"ד שם כל א' יוכל להכריח חבירו שילך עמו לב"ד לדון עמו (מרדכי ס"פ זה בורר ופסקי מהרא"י סי' ס"ה) התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אף ע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול (מהרי"ק שורש א') ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון (בעיר התובע) או [בעיר] אחרת אא"כ יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם (ת"ה סי' ש"ה ופסקיו סי' ס"ב) וע"ל סי' ע"ג כתבתי אימת יכול לעכב מעותיו. אב שיש לו תביעה על בנו צריך לילך הבן אע"פ שהוא הנתבע אחר אביו כמו שנתבאר (בי"ד סי' ר"מ) עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדור בעיר אחרת אע"פ שהב"ד שבעירו יותר גדול (ב"ז סי' תי"ח):