וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃
תורת הבית הקצר
סימני העוף לא נתפרשו בכתוב אבל אמרו חכמים שכל עוף הדורס את החי ואוכלו חי. בידוע שהוא טמא. וכל עוף שיש לו אצבע יתירה וקורקבנו נקלף ביד ואפילו לאחר שמושיבין אותו בשמש מותר בידוע שהוא אינו דורס נקלף בסכין ולא ביד אין זה בכלל נקלף מן הספק. שאר עופות הבאים במקצת סימנין אילו יש מהם מותרין ויש מהם אסורים. ולפיכך אין נאכלין אלא במסורת. היו נאכלין במקצת מקומות ובמקצת מקומות אין נאכלין יראה לי שסומכין על אותן מקומות שפשט בהן היתרן שאלמלא קבלו כן מאבות הראשונים הבקיאים לא היו נוהגין בהן היתר. ואעפ"י שמקצת המקומות לא כן קבלו אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד אלא למי שראה את החדש. ואפשר דלאותן שנהגו בהם אומר מותרין הן אלא שנהגו בהן אסור. מפני עופות טמאים הדומין לאילו הנמצאים באותן המקומות. הורו מקצת הגאונים ז"ל שכל עוף שחרטומו רחב שיש לו כף הרגל כרגלי האווז בידוע שאינו דורס. שכך קבלו מזקנים הקדמונים. סנונית הדרה בבתים אם כריסה לבנה מותרת ואם לאו אסורה. ובמקומות האלו לא ראינו מי שנהג בהן היתר אף בכריסה לבנה. ביצת עוף טמא אסורה שנאמר ואת בת היענה ואין ליענה בת אלא בת זו ביצתה.
משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
כָּל מַאֲכָל הַיּוֹצֵא מִמִּין מִן הַמִּינִין הָאֲסוּרִין שֶׁלּוֹקִין עַל אֲכִילָתָן הֲרֵי אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל אָסוּר בַּאֲכִילָה מִן הַתּוֹרָה. כְּגוֹן חֲלֵב בְּהֵמָה וְחַיָּה הַטְּמֵאִים וּבֵיצֵי עוֹף וְדָג הַטְּמֵאִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא טז) (דברים יד טו) "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה" זוֹ בֵּיצָתָהּ. וְהוּא הַדִּין לְכָל הָאָסוּר כְּיַעֲנָה וּלְכָל הַדְּבָרִים הַדּוֹמִין לְבֵיצָה: