הלכה על דברים כא:א

כְּשֶׁמּוֹדְדִין מִן הֶחָלָל מְדַקְדְּקִין בַּמִּדָּה וְאֵין מְקַדְּרִין בָּהּ. וְאֵין מוֹדְדִין אֶלָּא לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵין מוֹדְדִין לִירוּשָׁלַיִם שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם אֵין מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים וְנֶאֱמַר (דברים כא א) "בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ":

נֶאֱמַר (דברים כא א) "כִּי יִמָּצֵא חָלָל" לֹא חָנוּק וְלֹא מְפַרְפֵּר שֶׁאֵין זֶה נִקְרָא חָלָל. (דברים כא א) "בָּאֲדָמָה" לֹא טָמוּן בְּגַל. (דברים כא א) "נֹפֵל" לֹא תָּלוּי בְּאִילָן. (דברים כא א) "בַּשָּׂדֶה" לֹא צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם. (דברים כא א) "לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" הָא אִם נוֹדַע לֹא הָיוּ עוֹרְפִין:

ומה שאמרו זכרונם לברכה (רמב''ם עדות פ''ה ה''ב) שבשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי המרים, ובעגלה ערופה שלא תערף, כלומר אם מעיד אחד שהוא יודע בהריגת הנרצח אין עורפין את העגלה, שהתורה אמרה (דברים כא א) לא נודע, והרי נודע לאיש אחד. וחכמים האמינו עד אחד שיעיד באשה שמת בעלה כדי שלא תתעגן. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות פח, א) בטעם זה, שהיא מדקדקת אחר האמת בזה, שאם שמא תנשא ואחר כך יבוא בעלה תצא מזה ומזה, והולד ממזר. ואמרו זכרונם לברכה (רמב''ם שם ה''ג), שבכל מקום שתועיל עדות עד אחד מועילה גם כן עדות אשה ופסול, חוץ מעד אחד של שבועה, שאין מחיבין שבועה אלא בעדות עד כשר.

לערף את העגלה בנחל - שנצטוינו בעריפת עגלה בנחל איתן (פרוש איתן (רמב''ם רוצח ט, ב) שמימיו שוטפין בחזקה), וענין המצוה הוא, כשנמצא בשדה או בדרך הרוג ולא נודע מי הכהו, כמו שבא מפרש בכתוב, ועל זה נאמר (דברים כא א) כי ימצא חלל וגו' עד גמר הפרשה, וזהו ענין עגלה ערופה הנזכר בגמרא (סוטה פ''ט).