דברים כא:ב הלכה: משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש וספר החינוך

הָרוּג שֶׁנִּמְצָא נוֹפֵל לָאָרֶץ וְלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְיוֹצְאִין חֲמִשָּׁה זְקֵנִים מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא ב) "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ" וּמוֹדְדִין מִמֶּנּוּ אֶל הֶעָרִים שֶׁסְּבִיבוֹת הֶחָלָל. אֲפִלּוּ נִמְצָא בְּצַד עִיר זוֹ שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ בְּוַדַּאי שֶׁהִיא הַקְּרוֹבָה מִצְוָה לִמְדֹּד:

ונוהגת מצוה זו, בארץ ישראל בזמן שהיא בישובה, וכן בעבר הירדן. וחיובה על הזכרים, ויותר על גדולי העיר, וכענין שכתוב ולקחו זקני העיר ההיא. ומה שאמר הכתוב תחלה ויצאו זקניך ושפטיך על זקני ירושלים הוא מדבר, שכן אמרו זכרונם לברכה (שם מד, ב) שחמשה זקנים של בית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין ומודדין, ועליהם מצות המדידה, ועל זקני העיר מצות העגלה, ורחיצת הידים, וקריאת אותם הכתובים, שנאמר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כלומר (שם מה ב), לא בא לידינו הנהרג ופטרנוהו בלא מזונות, ועינינו לא ראו אותו יוצא מעירנו ופטרנוהו בלא לויה.