וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שפכה [שָֽׁפְכוּ֙] אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃
אהבת חסד
ואחר שאכל האורח ושתה ויוצא לדרך, יזהר ללוותו. וחז"ל (בסוטה מ"ו:) הפליגו מאד במצוה זו, ואמרו, ששכר לויה - אין לו שעור. גם דרשו על הפסוק (דברים כ"א ז'): "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". וכי תעלה על דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא לא ראינוהו, ופטרנוהו בלי מזון, ולא הנחנוהו בלי לויה. עוד אמרו (שם): כל המלוה חברו אפילו ד' אמות בעיר, שוב אינו נזוק [אותו היוצא לדרך]; וכל שאינו מלוה, כאלו שופך דמים. וכופין על הלויה, כמו שכופין על הצדקה *הג"ה. ועוד כמה מאמרים שם בענין חיוב לויה עד היכן. וזה לשון הרמב"ם (פרק י"ד מהלכות אבל), דבתחלת הפרק חשיב שם כמה מצות, הינו: הכנסת אורחים ובקור חולים ונחום אבלים. ואחר כך כתב (בהלכה ב'), וזה לשונו: שכר הלויה מרבה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו, ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים, ומשקה אותן, ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית י"ח ב'), "וירא והנה שלשה אנשים וגו"'. ולווים יותר מהכנסתם. אמרו חכמים (סוטה מ"ו:): כל שאינו מלוה, כאלו שופך דמים. כופין ללויה, כדרך שכופין על הצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום; ואם נתעצלו בדבר זה, מעלה עליהם כאלו שפכו דמים. אפילו המלוה את חברו ארבע אמות - יש לו שכר הרבה. וכמה שעור לויה שאדם חיב בה הרב לתלמיד - עד עבורה של עיר [הינו, שבעים אמה ושירים מבית החיצון של עיר]; והאיש לחברו - עד תחום שבת; והתלמיד לרב - עד פרסה; ואם היה רבו מבהק - - עד שלשה פרסאות, עד כאן לשון הרמב"ם. ולפלא על העולם שמקלין בזה. וחפשתי ומצאתי כי בחשן משפט סימן תכ"ז בסמ"ע (ס"ק י"א) הביא בשם ה'דרכי משה', דהאדנא אין נוהגין אפילו תלמיד לרב עד פרסה, משום דמוחלין על כבודם; ויש לילך עמו או אפילו עם חברו עד השער, או לפחות ארבע אמות, עד כאן לשונו. והנה מגמרא משמע שם, דאסור להאורח למחל על מצות לויה, דאמר שם: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאלו שופך דמים.. ובפרט אם האורח אינו יודע היטב הדרך, והדרך מתפרש לכמה נתיבות, מצוה רבה היא לילך אתו ולהראות לו, או על כל פנים לברר לו היטב, כדי שלא יכשל בה. וזכותו של האיש ההוא, שמלוה את -חברו, ומורה לו הדרך שלא יכשל, גדול מאד מאד, כי זהו עקר מצות לויה, וילף התם הגמרא גדל מצות לויה, מדכתיב (שופטים א' כ"ד-כ"ו): "ויראו השמרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד; ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו"; ונאמר (שם): "וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז". תנא וכו' היא לוז, שבא סנחריב ולא בלבלה; בא נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות, אין לו רשות לעבר בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתין. והלא דברים קל וחמר: ומה כנעני זה, שלא דבר בפיו, ולא הלך ברגליו [אלא באצבע הראה להם], גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו, על אחת כמה וכמה.
אהבת חסד
כתיב בתורה (בראשית כ"א ל"ג): "ויטע אשל בבאר שבע וגו'". ואיתא באבות דרבי נתן פרק ז', שבנה פלטרין גדולים על הדרכים בשביל האורחים, והניח שם מאכל ומשקה, עין שם; וכן איתא בסוטה (י.). ומה טוב הוא לאדם, אם יכול ללמד המדה מאברהם אבינו להיות לו חדר מיחד בשביל האורחים, על כל פנים ללינתם, וממילא יקים בעת צאתם בבקר מצות לויה. כי אשל נוטריקון אכילה (ו)שתיה לויה; ויש אומרים, לינה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה שם). וכי בשביל שאין אנו יכולין לקים אכילה ושתיה כראוי, לא יקים גם כן לויה ולינה? ויתבונן האדם בעצמו, שהוא בונה לפעמים בחצרו כמה בתים, שאינו צריך לדירתו, ואך לאיזה השתמשות בעלמא. ומסדר בדעתו שכלם צריכים לו: זה צריך לענין זה, וזה לענין זה, ואיך לא יצמצם מתוך כלם גם בית קטן לנפשו? ועל כל פנים, אם היחיד אין בכחו לבנות בית מלון בשביל האורחים, על הרבים בודאי יש חיוב בזה, שיהיה להם מקום מיחד ללינת האורחים, שלא יצטרכו ללון בחוץ. וגם יחושו למזונותיהם, ולא יפטרו אותם מהעיר בלי מזונות חס ושלום. וכמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ו:) על הכתוב (דברים כ"א ז'): "ידינו לא שפכו את הדם הזה", דהינו, שלא בא לידינו, ופטרנוהו בלי מזונות. וגם אמרו (סנהדרין ק', ד.): אלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם וכו', וכנ"ל בפרק א'. וכבר נהגו בכל ישראל לעשות חברה "הכנסת אורחים" המתחזקים במצוה זו, ואשרי חלקם.
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ שָׁם בְּקוֹפִיץ מֵאַחֲרֶיהָ. וּבֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר עִם כָּל זְקֵנֶיהָ אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה כֻּלָּן רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן שָׁם בִּמְקוֹם עֲרִיפָתָהּ וְאוֹמְרִים שָׁם בְּתוֹךְ הַנַּחַל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (דברים כא ז) "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ הַנֶּהֱרָג הַזֶּה וּפְטָרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא רְאִינוּהוּ וּפְטָרְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה. וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (דברים כא ח) "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל". וְהוֹלְכִין לָהֶן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר עַל הַדָּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא ח) "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם":