הלכה על דברים כב:א

הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה עובר בלא תעשה שנאמר (דברים כב, א) "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם", וביטל עשה שנאמר (שם): "השב תשיבם לאחיך", ואם לקח האבידה לעצמו על מנת לגזלה ולא להשיבה ביטל מצות עשה ועובר בשני לאוין על לא תגזול ולא תוכל להתעלם, ואם חזר בו והשיבה תיקן את הכל:

ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל מה שמקבל הקב"ה בתשובה את ישראל הוא מדין השבת אבידה, והיינו כי השם יתברך קרא לישראל אחי ורעי, וכתיב (דברים כב, א)"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך", ומחמת כן עשה הקב"ה מחצב הנשמות למעלה ממחצב המלאכים, כי בזה יהיה מחצב ישראל קרוב אליו, וצריך שעל ידו תהיה השבת אבידה שהוא ישיב את האבידה שבזה מקבלם בתשובה כאשר אמר דסגי להו בודוי וחרטה בעזיבת החטא, אך אם היה מחצב המלאכים למעלה ממחצב הנשמות היה צריך שתתקיים מצות השבת אבידה של ישראל על ידי המלאכים הגבוהים מהם, והיו מפסידים בזה ישראל הפסד רב כי השבת אבידה אצל המלאכים לא היתה נעשית ע"י תשובה של חרטה ועזיבת החטא בלבד, אלא היה צריך שתהיה ע"י מיתה ויסורין קשים, וכמו שאמרו הנבואה והחכמה (ירושלמי מכות ב): "נפש החטאת היא תמות" (יחזקאל יח, כ) ו"חטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא), מה שאין כן עתה שעשה מחצב הנשמות ראשון ומחצב המלאכים אחרון שנעשו נשמות ישראל קרובים אליו יתברך, השתא צריך שתהיה השבת אבידה ע"י יתברך וכמן שנאמר (דברים ד, ז) "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו", ונאמר (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" דבקים דייקא לכן "חיים כולכם היום" שצריך שתתקיים השבת אבידה בכם ע"י יתברך בעל הרחמים הרוצה בתשובה לבדה שלא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, וזה שאמר "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" שמחצב הנשמות הוא ראש ומחצב מלאכים בסוף, ועל ידי כך: "והיית רק למעלה ולא תהיה למטה", והיינו למעלה -- למעל ה"א, ששם תשובה עילאה בה"א עילאה דשם הוי"ה, ולא תהיה למטה -- מט ה"א. וכל זה בעבור "כי תשמע אל מצות ה'", תיבת "כי" משמשת בארבע לשונות (ראש השנה ג.) והאי 'כי' דהכא לשון 'אם' כלומר אם תשמע וכו'. נמצא לפי זה דין השבת אבידה בו תלוי חיות ישראל וקיום שלהם כי התשובה המחיה את ישראל בעולם הזה ובעולם הבא הנה היא מטעם השבת אבידה כאמור, לכך כמה וכמה חייב אדם להזהר במצוה זו ולא יתנו היצר הרע על חמדת הממון ועל ביטול מצוה זו הן מחמת עצלות הן מסיבה אחרת:

הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם". וְהָרוֹאֶה אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה וֶהֱנִיחָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ" (דברים כב א) "וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם". וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הֱשִׁיבָהּ קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה:

וְכֵן אִם מָצָא בְּהֵמָה וְהִכִּישָׁהּ נִתְחַיֵּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ וּלְהַחֲזִירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ שֶׁהֲרֵי הִתְחִיל בַּמִּצְוָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם" הָשֵׁב אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמָעוֹ. לְעוֹלָם הוּא חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּהּ לִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ לְמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֵּר כְּגוֹן גִּנָּה וְחֻרְבָּה וְאָבְדָה מִשָּׁם חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ:

רָאָה אֶת הָאֲבֵדָה וְאָמַר לוֹ אָבִיו אַל תַּחְזִירֶנָּה יַחְזִיר וְלֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. שֶׁאִם קִבֵּל מֵאָבִיו נִמְצָא בְּעֵת שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל (שמות כ יב) (דברים ה טז) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ" בִּטֵּל עֲשֵׂה שֶׁל (דברים כב א) "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם" וְעָבַר עַל (דברים כב ג) "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם":

נָטַל הַדִּינָר לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְהַחְזִירוֹ וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּן לִגְזל אוֹתוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם (דברים כב א) "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם". הִמְתִּין לָהּ וְלֹא הוֹדִיעַ לַבְּעָלִים וְלֹא נָטַל הַדִּינָר עַד שֶׁיָּדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנָּפַל שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ נָטַל הַדִּינָר מֵעַל הָאָרֶץ אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם (דברים כב ג) "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם". וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בֵּין בְּדֶרֶךְ הַנָּחָה בֵּין בְּדֶרֶךְ נְפִילָה בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. דֶּרֶךְ הַנָּחָה כְּגוֹן שֶׁמָּצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים בַּדֶּרֶךְ בַּיּוֹם אוֹ שֶׁמָּצָא כְּלִי מְכֻסֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "נִדָּחִים בַּדֶּרֶךְ". אֲבָל אִם מָצָא חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִים וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים אוֹ כְּלִי מְגֻלֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז:

סט. מצות עשה להשיב אבידה לישראל. שנאמר (דברים כב, א): "השב תשיבם לאחיך". ואם התעלם, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה (עיין בחלק הלאוין, לא תעשה קפ"ב). לקח האבידה ולא השיבה, ביטל גם כן מצות עשה זו, ועובר על שני לאוין [לא תעשה ל"ה וקפ"ב]. אפילו לרשע מצוה להחזיר אבידה, אבל אוכל נבילות להכעיס ומחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא אפיקורס, ואסור להחזיר לו אבידה. אם מצא דבר שאינו לפי כבודו להטפל בה, ואלו היתה שלו לא היה מטפל בה, אינו חייב להטפל בה; ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין, עושה, ותבוא עליו ברכה. וכתב רבנו יונה: אם מצוה להשתדל בהצלת ממון חבירו, קל וחומר להשתדל בהצלת חיי חבירו, להצילו בעת צרתו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

קפב. מצות לא תעשה שלא להתעלם מאבידת ישראל ולהניחה. שנאמר (דברים כב, א ג): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגו' והתעלמת מהם וגו' לא תוכל להתעלם". (ועיין בחלק המצוות עשה, מצוה ס"ט). ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

להשיב האבידה, שנאמר: "השב תשיבם, לאחיך" (דברים כב,א).

השבת אבידה מאיזה מקום חייב להשיבה. ובו ט"ס:
הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם ואם נטלה ע"מ לגזלה ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה עובר משום השב תשיבם לאחיך ומשום לא תגזול ומשום לא תוכל להתעלם ואפי' אם יחזירנה אח"כ כבר עבר על לא תוכל להתעלם נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר ייאוש נתכוון לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם:

החזירה וברחה אפי' מאה פעמים חייב להחזירה שנא' השב תשיבם השב אפי' מאה פעמים משמע:

הזהירנו מהתעלם מן האבדה אבל נקחה ונחזירה לבעלים, והוא אמרו לא תוכל להתעלם. וכבר בארנו (מ"ע ר"ד) באמרם במכילתא בענין האבדה נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ולא תעשה. ולשון הגמרא (מציעא ל"ב) השבת אבדה עשה ולא תעשה ובמשנה תורה כפל האזהרה בזה הענין ובא בו לאו, והוא אמרו לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים. ובספרי לא תראה זו מצות לא תעשה ולהלן הוא אומר כי תפגע השב תשיבם זו מצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשני ממציעא. (שם, הלכות גזלה ואבדה פי"א):

להשיב אבדה לישראל - להשיב אבדה לבעליה, שנאמר (דברים כב א) השב תשיבם לאחיך. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (ב''מ ל, א) השבת אבדה עשה הוא, ונכפלה המצוה במקום אחר בתורה, שנאמר כי תפגע שור אחיך וגו' השב תשיבם לאחיך.