דברים כב:יח הלכה: משנה תורה, הלכות נערה בתולה, ספר החינוך ושולחן ערוך, אורח חיים

הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל בַּת יִשְׂרָאֵל וְנִמְצָא הַדָּבָר שֶׁקֶר לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב יח) "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ". וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִ(ויקרא יט טז) "לֹּא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". וְנוֹתֵן לְאָבִיהָ מִשְׁקַל מֵאָה סְלָעִים כֶּסֶף מְזֻקָּק. וְאִם הָיְתָה יְתוֹמָה הֲרֵי הֵם שֶׁל עַצְמָהּ:

והרמב"ן זכרונו לברכה, לא יחזיק בזה הדרך ולא יטה אליו, ולעולם יחזיק להיות האזהרה מפרשת על הלוקה או על המומת ולא מלאו שבכללות, ואפילו יפרש הכתוב מיתתו מאה פעמים, עדין יאמר הרב לא ענש אלא אם כן הזהיר, (ולא מלאו שבכללות) ולאו שבכללות לא יחשבהו לאזהרה במקום מלקות ממה שבידינו הלכה רווחת, אין לוקין על לאו שבכללות. ועל כן אמר הוא זכרונו לברכה, כי כבר העירו בגמרא מאי זה מקרא למדנו להלקות בן סורר ומורה? ואמרו בסנהדרין (עא, ב) מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא, כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו למדנו מלקות במוציא שם רע דכתיב ביה ויסרו אתו מויסרו דכתיב בבן סורר, ובן מבן, והיה אם בן הכות הרשע. ועוד בזה קושיא לרמב"ם זכרונו לברכה כמו שאמר בעקר השני, שאין מלקין מכח גזרה שוה. ועוד הקשה על הרב מאמרו, כי הבן הסורר יתחיב מיתה על רבוי האכילה, ולא חלק כלל להמיתו בין אכילה ראשונה לשניה. ובפרוש אמרו בגמרא בסנהדרין (שם, א) שאכילה ראשונה של בן סורר ומורה, אין עונשין מיתה אלא מלקות, כמו שאמרו (שם, ב) מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה, חזר ונתקלקל, נדון בעשרים ושלשה. ועוד כתב הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו, והראוי להעלות מזה שאכילה ראשונה נמנעת, וענשה מלקות, והשניה ענשה מיתה, והן שתי מניעות בחשבון המצות, ונכללו בלא תאכלו על הדם, עד כאן.

יָכוֹל לִטְבֹּל וְלִלְקוֹת מָתַי שֶׁיִּרְצֶה, רַק שֶׁיִּהְיֶה קֹדֶם הַלַּיְלָה; וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַטְּבִילָה. הַגָּה: וְאֵין צָרִיךְ לִטְבֹּל רַק פַּעַם אַחַת, בְּלֹא וִדּוּי, מִשּׁוּם קֶרִי; וְהוּא הַדִּין דְּהַטָּלַת תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם נָמֵי מֵהָנֵי (מהרי"ו וְכָל בּוֹ וְתשב"ץ). מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, מֻתָּר לִרְחֹץ וְלִטְבֹּל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, דְּיוֹם כִּפּוּר מְבַטֵּל שִׁבְעָה (מַהֲרִי"ל הִלְכוֹת שְׂמָחוֹת), אַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִרְחֹץ כָּל שְׁלֹשִים, טְבִילַת מִצְוָה מֻתָּר. (דַּעַת עַצְמוֹ).