דברים כד:כא הלכה: משנה תורה, הלכות מתנות עניים, אבודרהם, משנה תורה, מצוות עשה וספר החינוך

אֵין הָעֲנִיִּים זוֹכִין לִקַּח פֶּרֶט וְעוֹלֵלוֹת עַד שֶׁיַּתְחִיל בַּעַל הַכֶּרֶם לִבְצֹר כַּרְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד כא) "וְכִי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל". וְכַמָּה יִבְצֹר וְיִהְיוּ זוֹכִין בָּהֶן שְׁלֹשָׁה אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין רְבִיעַ:

שְׁתֵּי גְּפָנִים וְכֵן בִּשְׁאָר הָאִילָנוֹת שְׁנַיִם הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה שִׁכְחָה. וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט י) (ויקרא כג כב) "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" אֲפִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם אֶחָד לְעָנִי וְאֶחָד לַגֵּר:

יש לדעת טעם המצות שמברכין עליהם ושאין מברכין עליהן ועל זה שאל ה"ר אברהם בר יצחק אב בית דין את ה"ר יוסף בן פלאט למסור לו מפתח בהן, וזה לשון השאלה: צריך אני שתמסור לי מפתח על אלו מצות מברך על עשייתן כגון מי שעומד בפני רבו שהיא מצות עשה מפני שיבה תקום אם צריך לברך או לא. ומי שנותן צדקה לעני שנאמר פתוח תפתח נתן תתן, העבט תעביטנו, והשבת העבוט, ושלוח הקן, ומעקה, ומבקר חולים, ומנחם אבלים, ומלוה את המת, ומכניס חתן וכלה לחופה, ומי שעוזב לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות דבשלמא תרומות ומעשרות אין צריך בנתינתם ברכה דדילמא נפטר בברכת הפרשתן אבל לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות צריך לברך עליהן בעזיבתן או לא. ופטר חמור בנתינתו ובעריפתו דתנן מצות פדיה קודמת למצות עריפה. ונתינת בכור, וראשית הגז ומתנו' והנותן שקלו והנותן חזה ושוק. והסומך. והמלוה כספו לעני, והלואת חסד לעשיר, והבאת שלום, ומורא וכבוד אב ואם, והמוכיח חבירו והשמטת כספים, ושלוח עבדים, וקביעות ראשי חדשים, וחשוב תקופות ומי שמשמח גר יתום ואלמנה ברגל והשבת אבידה וטעינה ופריקה, ומצות חליצה ויבום. כללו של דבר מכל אותן מצות עשה שמנאן בעל הלכות גדולות מפני מה מברכין על מקצתן כגון סוכה ולולב שופר וציצית תפילין ומזוזה וספירת העומר ונר חנוכה ומגלה והדומה להן ומקצתן אין מברכין עליהן וצריך אני מסירת מפתח מפני מה מברכין על אלו ולא על אלו כי אם נאמר אין מברכין על מצות עשה שיש בה אזהרה כגון לא תקח האם - שלח תשלח, לא תכלה - תעזוב אותם, לא תראה חמור שונאך - עזוב תעזוב עמו, לא תראה את שור אחיך - השב תשיבם, לא תראה - הקם תקים, לא תשא עליו חטא - הוכח תוכיח, אל ירע לבבך - נתן תתן, חליצה וייבום לא תהי' אשת המת, והרבה שדומין לאלו. ואם נסמוך על זה הטעם מה נאמר במוהל את הגדול או גדול שמוהל שצריך לברך. ואם לא מהל ענוש כרת וכן השוחט את הפסח או האוכלו שהי' מברך ואם לא עשאו ענוש כרת. ואם תאמר פסח ומילה מצות עשה הן ואין בהם אזהרה והרי שחיטה שאדם מוזהר שלא לאכול נבלה ומברך עליה או דילמא בנחירה בעלמא היה נצול מן הנבלה מאחר שלא מתה מעצמה והשחיטה היתה מצוה בפני עצמה באותה שעה שהיתה בשר נחירה מותרת ואעפ"י שעכשיו יש בנחירה משום נבלה כיון שהוקבעה אותה ברכה הוקבעה כל עיקר צריכין אנו למפתח על ענין זה. ומצאתי בהלכות פסוקות ומי שעושה מעקה צריך לברך אע"פ שכתוב בו ולא תשים דמים בביתך.