דברים כט:א הלכה: בן איש חי, משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים ולקט יושר

"וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח). נראה לי בס"ד דהכתוב לימד אותנו הדבר הזה שהוא יסוד קיום העולם כולו, שיהיה האדם חושב תמיד על כל הטובה אשר ישיג בעולם הזה, שאינו משיגה בכחו ועוצם ידו אלא הכל הוא מגיע ובא לו מאתו יתברך, ואם יהיה האדם כפוי טובה לייחס הטובה לכחו ועוצם ידו הרי זה מאבד עצמו, וכאשר האריך רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל בענין זה בראש פרשת כי תבא במצות הבאת ביכורים יעוין שם, ולהיות שטבע החומר שבאדם מושך לבו לחשוב תהפוכות שמראה לעיניו שכוחו ועוצם ידו עשה לו כל החיל הזה, לכן ניתנו לנו שלשה מצוות שהם מעידים ומגידים שכל קנייני עולם הזה הם שלו יתברך שאז יוצא הוכחה בקיומם הפך מחשבה רעה זו, שבאלה המצוות יהיה לאדם מזכרת לזכור את הדבר הגדול הזה תמיד לחשוב ולהאמין כי ה' אלהינו הוא הנותן לנו כח לעשות חיל כי הכל שלו וממנו אנחנו נשפעים תמיד: והם א' מצות השמטה, שבשנה השביעית יעזוב ויטוש האדם כרמו ושדהו לזרים כאלו אינם שלו כאשר גזר השי"ת בתורה, ובזה מוכח שהאדמה אינה של האדם אלא היא של השי"ת, דאם היא של האדם לא יעזבנה ויטשנה, וזאת המצוה תהיה מזכרת לאדם שיזכור תמיד שהוא יתברך נותן לו כח לעשות חיל. והשניה - מצוה שניתנה בפרי האדמה, שאין האדם רשאי ליהנות מפירותיה הן באכילה הן בריח אלא עד שיברך להשי"ת ומזה נפיק הוכחה דהכל שלו כי משלו אנחנו אוכלים ולכך אליו אנחנו מודים ומברכין, ואז מצוה זו של הברכה תהיה מזכרת לאדם לזכור כי הוא יתברך הנותן לנו כח לעשות חיל. והשלישית מצוה שניתנה בממון ונכסים והיא מצות הריבית שצוה השי"ת שלא ילוה האדם לחבירו מעות או כל דבר שוה כסף בנשך ומרבית אלא ילוהו בחנם, ומזה עולה הוכחה דהממון שבידינו הוא שלו יתברך לכך גזר עלינו להלותו בחנם, דאם הוא של האדם למה ילוה ויהנה לאיש זר בחנם בלתי שום הנאה, ואז מצוה זו גם כן תהיה מזכרת לאדם לזכור תמיד כי הוא יתברך נותן לנו כח לעשות חיל:

עֶזְרָא תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר וַיִּקְרָא קֹדֶם עֲצֶרֶת וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין (במדבר א א) ״בְּמִדְבַּר סִינַי״ קֹדֶם עֲצֶרֶת. (דברים ג כג) ״וָאֶתְחַנַּן״ אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. (דברים כט ט) ״אַתֶּם נִצָּבִים״ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. (ויקרא ו ב) ״צַו אֶת אַהֲרֹן״ קֹדֶם הַפֶּסַח בְּשָׁנָה פְּשׁוּטָה. לְפִיכָךְ יֵשׁ שַׁבָּתוֹת שֶׁקּוֹרִין שַׁחֲרִית שְׁנֵי סְדָרִין כְּגוֹן (ויקרא יב ב) ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ״ וְ(ויקרא יד ב) ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״. (ויקרא כו ג) ״אִם בְּחֻקֹּתַי״ עִם (ויקרא כה א) ״בְּהַר סִינַי״ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִימוּ בְּשָׁנָה וְיִקְרְאוּ אוֹתָן הַסְּדָרִים בְּעוֹנָתָן:

כל מי שהוא ראשית צריך לאקדומי למצוה, ולכן קורא אבכורים שהוא ראשית המצוה שעושין בתבואה. וכן לעניין עבירה מי שהתחיל הוא עיקר. וראייה לכך סמך פ' עמלק לוהיה כי תבא, כי עמלק ראשית גוים עמלק וגו'. וכן פירש"י¹ המצוה. משל לאמבטי רותחת וכו', וגם אמר אם מתחיל דבר כשורה ובהכשר הכל הולך כסדר, ולכך אנו מכבדים המביאים בכורים ובעלי אומניות עומדין בפניהם ולא בפני ת"ח. וגם בני ירושלם יוצאין לקראתן ואומרים אחינו בואכם לשלום, הכל כדי חבוב המצוה וכדי שיבואו לשנה האחרת, וכדי להתחיל בבכורים. ואח"כ תרומה, ואח"כ מעשר ראשון, ואח"כ מעשר שני,² דברים כ"ה, י"ח. מעתה הולך הכל כסדר, אם מתחיל בתחלה יפה. ומזה הסברות אנו נוהגים להתחיל בגדול העיר לעמוד להתפלל בתחלה כדי שהולך כסדר. אבל אני שמעתי ממוהר"ר שלמה שפירא זצ"ל [שדרש] מי שמתפלל ימים נוראים ולא מתפלל סליחות דמי למי שרוצה לילך לפני מלך ויש לו מפתח הפנימי ואין לו מפתח החיצון. ולכך סברא להתפלל סליחות מי שמתפלל ימים נוראים, וממילא מתחיל בגדול.