הושע יא:ד הלכה: משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ואבודרהם

וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עִקְּרֵי הַדָּת שֶׁהוּא יִחוּד הַשֵּׁם וְאִסּוּר עַכּוּ"ם. וּמַאֲרִיכִין בַּדָּבָר הַזֶּה. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. וְאֵין מַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עֲוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת. כֵּיצַד. אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁעַד שֶׁלֹּא בָּאתָ לְדָת זוֹ אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב אִי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת. אִם חִלַּלְתָּ שַׁבָּת אִי אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה. וְעַכְשָׁיו אַחַר שֶׁתִּתְגַּיֵּר אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת. אִם חִלַּלְתָּ שַׁבָּת אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו. וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו. שֶׁמָּא יִגְרֹם לְטָרְדוֹ וּלְהַטּוֹתוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶרֶךְ רָעָה. שֶׁבַּתְּחִלָּה אֵין מוֹשְׁכִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא בְּדִבְרֵי רָצוֹן וְרַכִּים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (הושע יא ד) "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם" וְאַחַר כָּךְ (הושע יא ד) "בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה":

ארמי אובד אבי כתרגומו לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא כי כשרדף לבן הארמי אחרי יעקב והשיגו ואמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע ולפי שחשב לעשות חשב לו הב"ה כאלו עשה שהאומות חושב להם הב"ה מחשבה כמעשה והשם ית' בטל עצתו. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו שאחרי זאת וירד מצרימה אנוס על פי הדבר על כרחו ירד למצרים שאמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה נמצא שמוכרח ירד לשם עד שאמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ועוד אמרינן בשבת בפרק אמר עקיבא ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו וירד בכבוד גדול שנאמ' בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. הדבר הוא רוח הקדש שנאמ' והנביאים יהיו לרוח והדבר אין בהם. ויגר שם שמא תאמר לא בא אלא ליטול כתר מלכות ת"ל ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע פי' לקבוע שם יישוב ולהיות כתושב. אלא לגור שם כגר ונכרי ללון ולגור בעלמא. שמא תאמר באכלוסין הרבה ירד ת"ל במתי מעט פי' באנשים מועטים. ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם פי' שהיו נראים וידועים שיניאלאדוש בלעז שנתאספו יחד במקום אחד ולא נפרדו בערים ולכך היו נראים גוי אחד. גדול עצום בלא ו"ו בתחלה. ורב כמו שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך שהיו גדלים מאיליהם כצמח השדה בלא שום צער ועמל. ד"א מה צמח השדה כל מה שגוזזין אותו יותר צומח כך ישראל כל מה שהיו מענין אותם היו פרים ורבים וכן הוא אומר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ואת עירום ועריה כלומר ערומים מן המצות שהגיע זמן הקץ ולא היה בידם מצות ונתן להם פסח ומילה שמלו ביום י"ד בניסן וזהו שכתוב מתבוססת בדמיך פי' בב' דמים דם פסח ודם מילה. ועריה כדא' עריה תעור קשתך שלא קיימו מצות ברית מילה.