ויקרא א:ה הלכה: ערוך השולחן, משנה תורה, הלכות בית הבחירה, משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ומשנה תורה, הלכות ביאת מקדש

כל אחד מישראל נאמן על השחיטה, דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה, דכתיב: "וזבחת מבקרך ומצאנך". "ושחט את בן הבקר" דכתיב בקדשים, ואכלי כהנים על ידו, ולא הזקיקתו תורה להעמיד עדים בדבר. ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון, ולמיתת בית דין, ולעריות, דגמרינן דבר דבר מממון (רש"י י ב) דעד אחד נאמן באיסורין (רמב"ם סוף פרק עשירי). ואף על גב דבחזקת איסור אין עד אחד נאמן להוציא מחזקה, ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת – זהו בדבר שאינו בידו. אבל במה שבידו – נאמן (יבמות פח א), והכא בידו לשחוט או לבקש לשוחט שישחוט. וכל אדם נאמן על שלו אף בחזקת איסור, מטעם זה שבידו להוציא מחזקת איסור (רא"ש פרק חמישי דגיטין ס"ח). וטעם זה אמרו חכמינו ז"ל שם לעניין טבל, שנאמן לומר שהפריש מזה תרומות ומעשרות מפני שבידו להפריש.

וְכֶבֶשׁ הָיָה בָּנוּי לִדְרוֹמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. אָרְכּוֹ שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמָּה עַל רֹחַב ט"ז אַמָּה וְהָיָה אוֹכֵל בָּאָרֶץ שְׁלֹשִׁים אַמָּה מִצַּד הַמִּזְבֵּחַ. וּפוֹרֵחַ מִמֶּנָּה אַמָּה עַל הַיְסוֹד וְאַמָּה עַל הַסּוֹבֵב. וַאֲוִיר מְעַט הָיָה מַפְסִיק בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ כְּדֵי לִתֵּן הָאֵיבָרִים לַמִּזְבֵּחַ בִּזְרִיקָה. וְגֹבַהּ הַכֶּבֶשׁ תֵּשַׁע אַמּוֹת פָּחוֹת שְׁתוּת עַד כְּנֶגֶד הַמַּעֲרָכָה:

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁשְּׁחִיטַת הַקָּדָשִׁים כְּשֵׁרָה בְּזָרִים וּמִקַּבָּלַת הַדָּם וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה וְכָל הַזְּבָחִים קִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בְּיַד כֹּהֵן. אֲבָל מְקוֹם שְׁחִיטָתָן וּמְקוֹם קִבּוּל דָּמָן אֵינוֹ שָׁוֶה בְּכֻלָּן: