ויקרא א:ו הלכה: משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות וספר החינוך

בָּא לוֹ לָעֹקֶץ חוֹתְכוֹ וְנוֹתְנוֹ לְאַחֵר. וְהָאַלְיָה וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת עִמָּהּ. נוֹטֵל אֶת הָרֶגֶל הַשְּׂמָאלִית וְנוֹתְנָהּ לְאַחֵר. וּכְסֵדֶר זֶה מַפְשִׁיטִין וּמְנַתְּחִין עוֹלַת בְּהֵמָה. וְאֵלּוּ הֵן הַנְּתָחִין הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה (ויקרא א ו) "וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ":

וְלָמָּה לֹא יְחַלְּקוּ הָאֵיבָר הַגָּדוֹל שֶׁל שׁוֹר לַחֲלָקִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ו) "וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ" וְלֹא נְתָחֶיהָ לִנְתָחִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעוֹלוֹת הַצִּבּוּר. אֲבָל עוֹלוֹת הַיָּחִיד אִם רָצוּ לְהוֹלִיךְ נְתָחֶיהָ בְּפָחוֹת מֵאֵלּוּ אוֹ בְּיוֹתֵר מוֹלִיכִין:

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במעשה העולה, שהיתה נעשית כן, שוחטין את הבהמה בעזרה, והשחיטה כשרה אפילו בזרים. ומקבלת הדם ואילך מצות כהנה, וזורק הכהן הדם ומפשיט אותה ומנתחה אברים שלמים, דכתיב לנתחיה, ופרשו זכרונם לברכה (חולין יא א) ולא נתחיה לנתחים. וכשמנתח מסיר גיד הנשה מן הירך ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח. וצמר שבראשי הכבשים ושער שבזקן התישים, והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהם מחברים מקטירים הכל, שנאמר (שם ט) והקטיר הכהן את הכל. פרשו לא יעלו, שנאמר (דברים יב כז) ועשית עלותיך הבשר והדם.