א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֮ בְּכָל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֤וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם׃
משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז טז) "וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ב) "אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא". וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וּלְפָנִים אוֹ עַל תּוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה קְדֻשָּׁה גְּמוּרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
משנה תורה, הלכות שגגות
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלּוּ מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה וּמְפֹרָשׁ זֶה שֶׁחַיָּב לַהֲבִיאָן. חוּץ מִטָּמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁגָגָה אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ שֶׁכָּךְ כָּתוּב שָׁם (ויקרא ה א) "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" וְגוֹ'. (ויקרא ה ב) "אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא" וְגוֹ'. (ויקרא ה ד) "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם" וְגוֹ'. (ויקרא ה ה) "וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה" וְגוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁחִיֵּב כָּאן קָרְבָּן לְטָמֵא כְּשֶׁנִּטְמָא וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ וְהוּא לֹא יָדַע אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר מִפִּי הַקַּבָּלָה הֲרֵי הוּא כִּמְפֹרָשׁ שֶׁהֲרֵי בְּפֵרוּשׁ חִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת לְטָמֵא שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ וּלְטָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ. בְּאוֹכֵל נֶאֱמַר (ויקרא ז כ) "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה". וּבְנִכְנָס לַמִּקְדָּשׁ נֶאֱמַר (במדבר יט כ) "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא". וְכֵיוָן שֶׁחִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו פֵּרֵשׁ הַקָּרְבָּן שֶׁמְּבִיאִין עַל שִׁגְגָתָן:
ערוך השולחן
כתב הרמב"ם בפ"ד ממאכלות אסורות דין ב' אין אסור משום נבלה אלא מינים טהורים בלבד מפני שהן ראוים לשחיטה ואם נשחטו שחיטה כשרה יהיו מותרין באכילה אבל מינין טמאין שאין שחיטה מועלת בהן בין שנשחטה כראוי בין שמתה כדרכה בין שחתך בשר מן החי ממנה ואכלו אינו לוקה משום נבלה וטריפה אלא משום אוכל בשר טמא עכ"ל ולפ"ז אם התרו בו על נבלת בהמה טמאה משום נבלה אינו לוקה ודבר זה לא נמצא מפורש בש"ס אלא לעניין נבלת עוף טמא ולעניין טומאה דאינה מטמאה טומאת בית הבליעה כנבלת עוף טהור [ספ"ז דזבחים] אבל בבהמה לא אשכחן וכן בעוף לעניין איסור לא נמצא בגמ' ואפשר דס"ל דאין חילוק בין איסור לטומאה ובין עוף לבהמה לעניין איסור נבלה כמ"ש בפ"ג משחיטה ע"ש אמנם אין ספק בדבר וכן פסק הסמ"ג מצוה קל"ג ע"ש דלא מצינו בשום איסור אכילה כמו גיד הנשה ואבר מן החי שיהא נוהג בטמאה כמפורש בש"ס ועוד דבע"כ כן הוא דכמו דבגיד הנשה אמרו חז"ל הטעם [פג"ה ק':] משום דאין איסור חל על איסור ה"נ אין איסור נבלה חל על איסור טמאה דאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ועוד דכשנדקדק בכל התורה לא מצינו בתורה שם אכילה בנבלת בהמה טמאה רק טומאה כמ"ש בויקרא או נפש אשר תגע וגו' או בנבלת בהמה טמאה ובפ' צו ונפש כי תגע וגו' או בבהמה טמאה ובפ' שמיני במינים הטמאים כתיב מפורש מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו וכן בדגים ובעופות טמאים ע"ש לאפוקי בטהורים כתיב שם והאוכל מנבלתה ע"ש וכן בפרשת ראה ע"ש ובאכילת נבלה מיירי שם להדיא בטהורה דהכי כתיב שם כל עוף טהור תאכלו לא תאכלו כל נבלה וגו' כי עם קדוש אתה וכו' ומזה גופא מוכח דלא מיירי בטמאה שהרי נתן טעם כי עם קדוש אתה ולכן לא תאכל כשמתה ואי מיירי בטמאה הרי גם בשחיטה אסורה לעם קדוש [ועמ"מ ולח"מ ולפמ"ש א"ש ודו"ק]: