וְאִם־לֹא֩ תַשִּׂ֨יג יָד֜וֹ לִשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים אוֹ֮ לִשְׁנֵ֣י בְנֵי־יוֹנָה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א עֲשִׂירִ֧ת הָאֵפָ֛ה סֹ֖לֶת לְחַטָּ֑את לֹא־יָשִׂ֨ים עָלֶ֜יהָ שֶׁ֗מֶן וְלֹא־יִתֵּ֤ן עָלֶ֙יהָ֙ לְבֹנָ֔ה כִּ֥י חַטָּ֖את הִֽיא׃
ספר המצוות
ואחר שהיה כן וזה ממה שאין חולק בו, הנה דקדוק המצות גם כן כשיהיה כתוב בתורה אין ראוי למנותו, כי לא מפני שבאר הכתוב ודקדק אותה מצוה או תנאים שבה נמנה אנחנו כל תנאי או כל פרט שהוא דקדוק ונאמר שהוא מצוה. וכבר טעו בזה רבים, וכל מה שמצאו כתוב מנו מבלתי הסתכלות בשורש המצוה ולא לדקדוקיה או תנאיה. המשל בזה חייב הכתוב בספר ויקרא למטמא מקדש וקדשיו והנזכרים עמו קרבן חטאת, והנה זה מצות עשה בלי ספק, ואחר כך דקדק הכתוב בזה הקרבן מה יהיה ואמר כשבה או שעירה ואם לא תשיג ידו דמיהן יביא שתי תורים או שני בני יונה ואם לא תשיג ידו דמיהן יביא עשירית האיפה סלת זהו קרבן עולה ויורד, וזה באמת הוא ביאור הקרבן המתחייב לו מהו, אם כן אין ראוי שנמנה אותו הנה שלש מצות, ונאמר הצווי שצוה להקריב עשירית האיפה כי הנה אינן שלשה צוויין אלא אחד והוא שיקריב קרבן על שגגתו ואותו הקרבן הוא כך, או כך אם אי אפשר כך, ומזה המין גם כן הוא שגגת מצוה, והוא שהכתוב בא בספר ויקרא שמי ששגג ועבר על מצות ה' יקריב קרבן והוא מצות עשה והוא שיקריב השוגג חטאת, ובתנאי שתהיה השגגה בדבר שחייבין על זדונו כרת ויהיה בו מעשה ויהיה מצות לא תעשה, כמו שבאר בפרקי הוריות (דף ח') וכריתות, אחר כך דקדק הכתוב בתאר זה הקרבן וכתב בו כתוב ואמר אם היה השוגג מעם הארץ יקריב כשבה או שעירה, ואם היה נשיא יקריב שעיר, ואם היה בהן גדול יקריב פר, ואם היה השגגה בעבודה זרה יקריב השוגג שעירה בין שהיה נשיא או הדיוט או כהן גדול, ולא בהתחלף מיני בעלי חיים שיקריב מהם הקרבן יתרבה הקרבן האחד שהוא קרבן שוגג וישוב מצות הרבה. ואילו היה זה כן יהיה מתחייב גם כן שנמנה אמרו כשבה או שעירה בשתי מצות, ואמרו שתי תורים או שני בני יונה בשתי מצות ואין הענין כן, אבל הצווי בקרבן הוא מצות עשה והיות זה מביא אותו קרבן, ואין כל תנאי מתנאי המצוה ימנה מצוה, והבן זה מאד מאד בי הטעות בו נעלם ולא ירגיש אותו כי אם נבון. ...
משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁנָּתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן אוֹ עַל הַקֹּמֶץ שֶׁלָּהּ נִפְסְלָה. נָתַן עָלֶיהָ לְבוֹנָה יִלְקְטֶנָּה. הָיְתָה שְׁחוּקָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה מִסָּפֵק. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְלַקֵּט:
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
וְתֵשַׁע מִנְחוֹת הַיָּחִיד וְכֻלָּן קְרֵבִין לַמִּזְבֵּחַ וְאֵלּוּ הֵן. מִנְחַת חוֹטֵא וְהוּא הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב הֶעָנִי כְּשֶׁיִּתְחַיֵּב חַטָּאת וְלֹא תַּגִּיעַ יָדוֹ. מִנְחַת סוֹטָה וְהִיא מִנְחַת הַקְּנָאוֹת שֶׁכְּבָר נִתְפָּרְשׁוּ מַעֲשֶׂיהָ. הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב כָּל כֹּהֵן תְּחִלָּה כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַעֲבוֹדָה שֶׁמַּקְרִיב אוֹתָהּ בְּיָדוֹ וְהִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחַת חִנּוּךְ. הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב כֹּהֵן גָּדוֹל בְּכָל יוֹם וְהִיא הַנִּקְרֵאת חֲבִיתִין. מִנְחַת הַסּלֶת וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת הַמַּחֲבַת וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת הַמַּרְחֶשֶׁת וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת רְקִיקִין וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה: