ויקרא טו:כח הלכה: ספר האורה, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, בן איש חי ומשנה תורה, מצוות עשה

כשטובלות פושטות זרועותיה לכאן ולכאן, ופורשת כפיה ומרחקת אצבעותיה זו מזו, כדי שיבואו המים ביניהן. דאמר (רבי יוחנן) [ריש לקיש] אשה לא תטבול אלא דרך גדולתה, שכן דרך של אשה כשהוא אורגת פושטת זרועותיה לכאן ולכאן. אמר רבה בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינן חוצצת, שתים איני יודע. ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא [נימא] אחת, והכי גרסינן בברייתא ורחץ את בשרו במים, [ויקרא י"ד ט'], שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים את בשרו את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שערו, שמעינן ממסקנא דשמעתתא במסכת נדה, דרוב שערו קשור אחת אחת בין מקפדת בין שאינו מקפדת חוצץ ולא עלתה לה טבילה, וצריכה לחוף ולטבול, אי נמי מיעוט ומקפדת חוצץ ושתים ושלש שערות קשורין ביחד בין מקפדת בין שאינו מקפדת אינו חוצץ, ושאר כל דבר הנמצא בבשרה סמוך לטבילה אם מקפדת בו צריכה לחוף ולטבול פעם שניה, אם לאו עלתה לה טבילה ומותרת לבעלה, דתנן במסכת מקואות זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, ועוד שמעינן מהתם דאשה בזמן הזה חייבת לטבול בליל שמיני, ואם עושה אותה בשביעי אינה טובלת אלא סמוך לשקיעת החמה, שלא יהא לה פנאי ביום לשמש עם בעלה קודם שתחשך, מידי דהוה אזבה ודאית מדאורייתא, שאף על פי שזבה טובלת בשביעית לנקיותה מבעוד יום. כדכתיב ואחר תטהר [ויקרא ט"ו כ"ח], אחר מעשה תטהר, ואפילו מבעוד יום, שאף על פי שצריכה שבעה נקיים כיון שחשבה מקצתו אמרינן מקצת ככולו. לפיכך זבה יכולה לטבול במבעוד יום דבר תורה, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן, שמא תבוא לידי ספק. שמא תבעל לאלתר לאחר טבילה מיד ותראה דם אחר שתבעל. ותסתור כל מה שלפניה. ונמצא בועל נדה למפרע, ולפיכך אסור לעשות כן, והוא הדין לזבה זו שאינה טובלות ביום. וכדאמרינן נמי התם, אמר ליה רב פפי לאביי מכדי כולה ספק זבות שווינהו לטבול ביממא דשבעה אמר ליה משום דרבי שמעון, דתניא ואחר תטהר, רבי שמעון אומר לאחר מעשה תטהר, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי הספק. והיינו היכא דתטבול בשביעי, והוא הדין נמי היכא דטבלה בשביעי, הילכך לא תטבול אלא סמוך לשקיעת החמה, או בליל שמיני, ואפילו באה לטבול חוץ לזמנה, אינה טובלת ביום. כגון שאם עבר ליל שמיני ולא טבלה ממתנת עד ליל תשיעי, אבל ביום שמיני לא תטבול משום סרך בתה, שמא תראה בתה שהיא טובלת ביום ותלמד היא לעשות כמו כן, שתאמר אמי טבלה ביום גם אני אטבול ביום, והיא לא תדע שאמה שעשתה היתה בשמיני, והיא תעשה בשביעי, שאסור לעשות משום ספק זבה, אבל מחמת האונס שמתייראה שלא יזיקו לה גוים, כגון מקום סכנה מפני גוים מותר, או היכא דאיכא למיחש משום גנבי או משום ביעותיתא דליליא, או משום צינה, טובלת ביום שמיני, או בתשיעי, או באיזה יום שתרצה משמיני ואילך, והכי אמרינן במסכת נדה. אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה, משום סרך בתה, ורב אידי בר אבין אטביל ביומא דתמניא משום אריוותא. ורב אחא בר יעקב משום גנבי, ורב יהודה משום צינה, ורבה משום אבילאי, והאידנא נמי איכא למיעבד הכי היכא דאיכא סכנתא, והיכא דליכא סכנתא לא תטבול אלא בלילה, מכל מקום אינה צריכה להמתין עד צאת הכוכבים. דמאי ניחוש בה שמא תבוא לידי הספק, הואיל ומחשיך ובא אין לחוש אפילו טובלת בשביעי, והתם נמי פסיק תלמודא, והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, אבל בליל טבילתה לא תחוף. דמתוך שממהרת לטבילתה לא חייפא שפיר, ואי לאו משום האי חששא מוטב שתחוף בליל טבילתה, הא היכא דאיפשר לחוף ביום חופפת ביום, כגון שאירע ליל טבילתה באמצע ימי החול, משום דהכי שפיר טפי, דאי חפפה בליל טבילתה אימר לא חייפא שפיר, והיכא דלא אפשר לחוף ביום, כגון שאירע טבילתה במוצאי שבת, חופפת בערב שבת, ולא תטבול במוצאי שבת עד שתחזור ותחוף את ראשה, ואם חלו שני ימים טובים אחר שבת, ואירע לה טבילתה בליל שני של יום טוב, דהשתא אינה יכולה לחוף בליל טבילתה, ולא ביום שלפני טבילתה, חופפת מבערב שבת. דמוטב שתקדים חפיפתה קודם טבילתה יום או יומים משתאחר לשמש עם בעלה לילה אחת, ותבטל מפריה ורביה, והאידנא לא חיישינן לשמא ירבו נוטפים על הזוחלים, ומטבלינן בכל נהרות בין ביומי ניסן בין ביומי תשרי, דמילתא דלא שכיחא הוא ולא סבירא לן לא כרב ולא כשמואל:

רָאֲתָה דָּם גַּם בַּשְּׁלִישִׁי בֵּין בְּיוֹמוֹ בֵּין בְּלֵילוֹ הֲרֵי זוֹ זָבָה גְּדוֹלָה וּצְרִיכָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים טְהוֹרִים בְּלֹא דָּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו כח) "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים" וְגוֹ' וְטוֹבֶלֶת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ לָעֶרֶב. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי מְבִיאָה קָרְבָּנָהּ שְׁנֵי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה:

זָבָה שֶׁפָּסַק זוֹבָהּ וְהִתְחִילָה לִמְנוֹת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וּבָא לָהּ דַּם קֹשִׁי בְּתוֹךְ יָמִים נְקִיִּים אֵינוֹ סוֹתֵר. וִימֵי הַקֹּשִׁי עוֹלִים לְמִנְיַן שִׁבְעָה. וְכֵן אִם יָלְדָה בְּשִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים אֵין הַלֵּדָה סוֹתֶרֶת. וִימֵי הַלֵּדָה עוֹלִין לָהּ לְמִנְיַן שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו כח) "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ" כֵּיוָן שֶׁטָּהֲרָה מִזּוֹבָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה טֻמְאָה אַחֶרֶת כְּגוֹן טֻמְאַת לֵדָה אוֹ טֻמְאַת נִדָּה אוֹ טֻמְאַת צָרַעַת הֲרֵי זוֹ סוֹפֶרֶת בָּהֶן. וְאֵין טֻמְאוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן סוֹתְרִין הַסְּפִירָה: