כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם׃
ספר האורה
וצריכה אשה לפרכס את ראשה, ולנקר את שיניה, כדי שלא ימצא בהן לא עצם ולא בשר ולא קיסם, כדאמרינן מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה, והוצריכה רבי טבילה אחרת. ותגלחת צפרנים כדי לנקר מן הזבל שלא יהא חוצץ בפני הטבילה, והני מילי בצפרנים ובשינים כמו כן. אבל בית הסתרים לא, והקמטים אינם צריכים טבילה, ואף על פי כן צריכין הדחה, כדתניא בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לבוא במים ואמר רבא עלה נמי נהו דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לבוא מים בעינן כדרבי זירא, דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והיינו דקאמר רבא בפרק אחרון דנדה לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים, אף על פי שאינה צריכה לפתוח פיה ולהכניס לתוכה מים, דהא בית הסתרים הוא ולא בעי טבילה, אפילו הכי חציצה פסלה בה, כדרבי זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, הכי נמי מקום הראוי לבוא מים בעינן. וליכא למימר כי אתמר היינו שמעתתא דחציצה במסכת נדה לטהרות, אבל לבעלה לא, כדמוכח ביבמות בהחולץ, דתניא כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה, והאי נדה בנדה לבעלה קמיירי, להתיר האיסור דומיא דגר ועבד משוחרר, דאי בנדה לטהרות לטהר את הטומאה צריכה למימר דחציצה מיפסלא לטבילה, והאי עיקר חציצה גבי לטהר את האדם לטהרות כתיב ורחץ במים את (כל) בשרו [ויקרא ט"ז ד'] גבי נדה לא כתיבא לא טבילה ולא חציצה כלל, אלא כולהו טבילות מהתם ילפינן להו דחציצה פסלה בהן. ועוד אי בטהרות מיירי מאי שנא דנקט נדה טפי מטמא מת וטמא שרץ, אלא בוודאי בנדה לבעלה מיירי, ואף על גב דאית ספרים דגרסינן במסקנא דהאי שמעתא דלית הלכתא ככל הני שמעתא, כי איתמר ההוא לטהרות אבל לבעלה לא, שיבוש גדול הוא ולא גרסינן ליה, דהא מייתי סייעתא ממילתא דרבי שמעון בן לקיש, והאי מילתא לא דמיא מידי לכל שמעתא דאמרינן לעיל, והכי גרסינן לקמן. אמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדולתה ולא גרסינן כי הא דרבי שמעון בן לקיש, ובספרו של רבי יצחק בר מנחם לא גרסינן ליה וכן הנהיגה מרת בללט אחותו משמו את בנות עירה לחטוט שיניהן קודם טבילה. וכן השיב רבינו נשמתו עדן. והא לך תשובתו:
משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
יָצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ וְחָזַר וְעָבַד וְלֹא קִדֵּשׁ אִם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְזֶה הַכְּלָל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר עַד שֶׁהוּא טוֹבֵל:
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
נֶאֱמַר בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה (ויקרא טז ד) "עַל בְּשָׂרוֹ" (ויקרא טז ד) "וּלְבֵשָׁם". מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין בְּשָׂרוֹ לַבְּגָדִים. אֲפִלּוּ נִימָא אַחַת אוֹ עָפָר אוֹ כִּנָּה מֵתָה אִם הָיְתָה בֵּין בָּשָׂר לַבֶּגֶד הֲרֵי זוֹ חֲצִיצָה וַעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. לְפִיכָךְ אֵין הַכֹּהֵן יָכוֹל לַעֲבֹד בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד שֶׁהֲרֵי חוֹצֶצֶת. אֲבָל שֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. וְאִם רָצָה לַהֲנִיחָם בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה מֵנִיחַ: