ויקרא יט:יח הלכה: חפץ חיים, בן איש חי, ספר המצוות ואהבת חסד

כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְבַזּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ בְּעִנְיָנִים דְּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם, כֵּן אָסוּר לְבַזּוֹתוֹ בְּעִנְיָנִים דְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִתְעָרֵב בְּהַסִפּוּר הַזֶּה (א) שׁוּם תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר. וְלֹא אֲכַחֵד תַּחַת לְשׁוֹנִי, כִּי יֵשׁ בָּזֶה שָׁרָשִׁים וַעֲנָפִים רַבִּים, וְהַרְבֵּה פְּעָמִים יִשְׁתַּנְּה זֶה הַדִּין וּנְבָאֲרֵם אִם יִרְצֶּה ה' לְקַמָּן בִּכְלָל י' בַּאֲרֻכָּה, אַךְ עַתָּה נְבָאֵר מֵהֶם פְּרָט אֶחָד לְאִסוּר, אֲשֶׁר לֹא יִפֹּל בּוֹ שׁוּם סָפֵק, וְהוּא כְּגוֹן שֶׁרוֹאֶה לְאֶחָד, שֶׁבִּקֵּשׁ מֵאֵת חֲבֵרוֹ שֶׁיַּלְוֶנּוּ מָעוֹת (אַף שֶׁהוּא מִצְּוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא {שמות כ"ב כ"ד} דְּ"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה ", וּכְמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסֵפֶר הַמִּצְּוֹת לָרַמְבַּ"ם), אוֹ שֶׁיֵּיטִיב עִמּוֹ בִּשְׁאָר טוֹבוֹת וְלֹא הֵיטִיבוֹ, אוֹ בְּלָאוִין דְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, (ב) כְּגוֹן, נְקִימָה וּנְטִירָה, (ג) (וּכְפִי מַה שֶּׁמְּפָרֵשׁ, {ביומא כ"ג} אֵיזֶה הִיא נְקִימָה וּנְטִירָה, עַיֵּן שָׁם) כֵּיוָן (ד) שֶׁלֹּא עָשָׂה לוֹ רָעָה, (וְגַם אֵין שׁוּם תּוֹעֶלֶת לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁכְּנֶגְדּוֹ בְּסִפּוּרוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לִבְנִי אָדָם), לָכֵן הַהוֹלֵךְ וּמְגַנְּה אוֹתוֹ בָּזֶה לִפְנֵי אֲנָשִׁים, לָשׁוֹן הָרָע נִקְרָא מִן הַדִּין. וְכָל זֶה אֲפִלּוּ אִם רוֹאֶה דָּבָר זֶה בְּעַצְמוֹ, וְנִתְבָּרֵר גַּם כֵּן אֶצְלוֹ, שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהֵיטִיב עִמּוֹ הַטּוֹבָה הַזֹּאת, אַךְ לֹא הֵיטִיבוֹ (ה) מִפְּנִי רֹעַ טִבְעו, וְשַיָּךְ בָּזֶה כָּל חֶלְקֵי הָאִסוּר, אֲשֶר נִתְבָּאֵר בַּכְּלָל הֶעָבָר בְּסָעִיף ג' לְעִנְיַן בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. וַאֲפִלּוּ אִם מְנִיעַת הַטּוֹבָה הָיְתָה לְאָדָם אַחֵר, וְהַמְסַפֵּר מְכַוֵּן רַקּ לְקִנְאַת הָאֱמֶת, וְכָל שֶׁכֵּן אִם מְנִיעַת הַטּוֹבָה הָיְתָה לְהַמְסַפֵּר בְּעַצְמוֹ, בְּוַדַּאי אָסוּר אַחַר כָּךְ לֵילֵךְ וּלְגַנּוֹתוֹ עֲבוּר זֶה, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה לְבַד שֶׁנִּכְשָׁל בַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע (ו) עוֹד נִכְשָׁל בָּזֶה בְּלָאו דְּ"לֹא תִטֹּר", וְאִם מְכַוֵּן בְּהַסִפּוּר הַהוּא לִנְקֹם מִמֶּנּוּ עֲבוּר זֶה וּלְפַרְסֵם אֶת רֹעַ לְבָבוֹ לִפְנִי אֲנָשִׁים, עוֹבֵר גַּם כֵּן בְּלָאו דְּ"לֹא תִקֹּם", מִלְּבַד אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע.

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, והותר (שמות, לו, ז). הקשה "אור-החיים" ז"ל: לשון "דים" משמע כדי ספוק, ולשון "והותר" משמע שהיה יתרון? גם רש"י ז"ל פרש: "מלאכת ההבאה" – וצריך להבין, מה מלאכה יש בהבאה? ונראה לי, בסייעתא דשמיא, כי בצלאל וחבריו שעסקו בכלים של המשכן ועשו בהם מלאכה גשמית, הנה הם עשו עם מלאכה זו הגשמית מלאכה אחרת רוחנית, דעל-ידי הכוונות ויחודים שעשו בכל מעשה ומעשה הגשמית כפי שרשה למעלה, בזה הורידו אור קדושה על הכלים הגשמיים האלה, כאדם העושה כלי נחושת ומצפה אותו בזהב מזוקק, שבזה מתעלה הכלי עילוי רב; כן הם עשו עילוי ויתרון לכלים הגשמיים, לנתקם מן מין הגשמי ולדבקם בנצחיות על-ידי אור הקדושה אשר הורידו עליהם בכוונות ויחודים שהיה להם. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה:): יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ; כי הוא על-ידי כוונתו, חיבר דבר גשמי שהוא חלק הארץ עם אור רוחני שהוא חלק שמים. ולזה אמר: "והמלאכה", היא מלאכה הרוחנית שעשו על-ידי כוונות ויחודים להוריד אור קדוש מלמעלה, "היתה דים לכל המלאכה" הגשמית "לעשות אתה", שתהיה כדי סיפוק הצריך והראוי לכל כלי הנעשה במלאכה הגשמית; ועל-ידי זה – "והותר", שנעשה יתרון ומעלה למלאכה הגשמית שנתחברה עם מלאכה הרוחנית ונעשה לה נצחיות; מה שאין כן, אם לא הייתה זו המלאכה הרוחנית נעשית, אז הייתה המלאכה הגשמית ריקנית, והיא בכלל כל דבר גשמי ששולט בו הכליון וההפסד ואין בו נצחיות. ולכן אמרו רבותינו ז"ל (יומא עב.) שהמשכן וכליו, לא שלטה בם יד אויב והם גנוזים, ויהיו נראים לנו לעתיד לבוא בבניין בית שלישי שיבנה במהרה בימינו, יען כי קנו להם נצחיות על-ידי מלאכה הרוחנית הנזכרת. ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל בהלכות שבת (שבת קכב:) "אין בנין וסתירה בכלים" – רמזו לפי דרכם, דכל דברים של עולם הזה שהם בסוג כלים, אין בניינם חשיב בניין; וממילא אין סתירתם חשיב סתירה, מאחר דלא חל עליהם שם בניין, מפני שאין להם נצחיות, ששולט בהם הכיליון וההפסד; דלכן נקראו קנייני העולם הזה בשם "כלים" שהוא לשון "כליון", ולכן לא יצדק עליהם פעל בניין וסתירה. וזהו "אין בנין וסתירה בכלים", שרמזו לפי דרכם על גרעון קנייני העולם הזה שהם נקראים בשם "כלים". וכמו שכתב הרב "כלי-יקר" ז"ל, דהמזיק ממון חברו בעולם הזה, דומה כאלו סתר בניין אבנים שמסדרים הילדים קטנים אבנים זו על גבי זו, לעשות בזה דמיון בית וחדרים ועלייה; ורק המזיק יתחייב לפי דעתם של בני-אדם, דרואין שסתר דבר קיים, והתורה חייבתו לפי דעתן של בני-אדם; ולכן נאמר (ויקרא יט, יח): "לא תקם ולא תטר את בני עמך". גם רמזו עוד רבותינו ז"ל לפי דרכם באמרם בהלכות שבת "אין בנין וסתירה בכלים", רמז על עולמות בריאה יצירה עשייה, שהם נחשבים בסוג כלים לגבי האצילות – אין בנין וסתירה בהם בשבת, כי כל ברור יש בו מעשה בנין ומעשה סתירה, דהינו סתירה בקלפה שבאותו עולם, ובנין בחלק הקדושה אשר באותו העולם; ודבר זה אינו בשבת, כי בשבת הברור הוא בסוד האצילות, שהוא סוד אוכל מתוך אוכל, ועל זה אמרו: "אין בנין וסתירה בכלים".

[א] כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו וכבר בארנו זה הענין שם. וכשיהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו. וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מצות עשה, ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים חשב שכל מה שיגיע משלש עשרה מדות הוא מן הכלל הנזכר, ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי אמרו (כתובות ק"ג) כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ואמרו את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך כמו שאמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו. וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלי ספק מדרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו ע"ה והוא אמרם ז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיות התלמוד בכל מקום ישאל פשטיה דקרא במאי כתיב כשמצאו פסוק ילמדו ממנו על צד הבאור והראיה דברים רבים. והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים בה זה קבורת מתים, ואת המעשה אלו הדינים, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, והשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כלם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך, ובזה הדרך בעצמו מנו חשוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא בהיא חכמתכם ובינתכם והוא אמרם (שבת ע"ה) איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות, ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו והוא כל דבר שנלמד בתורה במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היה עולה מנין המצות לאלפים רבים. ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמרא תמורה (דף ט"ז) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו שנאמר כל איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' וילכדה עתניאל בן קנז. וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר, כי גם מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שנודע ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמדות אלפים רבים ואלו כלם היו נודעים בימי משה. ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו עליו השלום כל שכן שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן, אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה: