וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַיהוָֽה׃
שלחן של ארבע
ודע ממה שאמרו חז"ל אסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, בכלל כל ההנאות אמרו כן, בין במה שהוא טועם, בין במה שהוא מריח, בין במה שהוא רואה ושומע. שהרי על ארבע חושים אלו תקנו ברכה. חוש הטעם ממה שכתוב (ויקרא י״ט:כ״ד) קדש הלולים לה', בא ללמד על כל דבר הנאכל שהוא אסור לו כהקדש עד שיהלל כלו' עד שיברך להקב"ה לפניו ולאחריו על אותו דבר, וזהו לשון הלולים ולא אמר הלול. חוש הריח יש לו לברך עליו גם כן ויש בזה אסמכתא מן הפסוק (בראשית כ״ז:כ״ז) ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' מכאן שמברכין על חוש הריח. ועוד דכתיב (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה אי זה הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח. חוש הראות יש לו ברכות הרבה כגון הרואה את השמש בתקופת תמוז שיש לברך עליו ברוך עושה בראשית. וכן ברכת הלבנה בכל חדש. ואמרו בפרק הרואה (ברכות דף נט:) הרואה חמה בתקופתה לבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם, אומר ברוך עושה מעשה בראשית, וזה הוא שתמצא במעשה בראשית והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, כי המאורות מלבד שהם מאורות הם אותות להיות עתידו' נרמזות בהם, וכענין שאמרו רז"ל (סוכה פ"ב כט) כשהמאורות לוקין סימן רע לאומות העולם. ועוד הנץ אות לישראל בקריאת שמע בבקר שמצותה עם הנץ החמה ובקריאת שמע בערב שמצותה עד צאת הכוכבים, וזה הוא שכתוב (ישעיה מו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, כי מתוך ההשתכלות הזה יתעורר האדם שהם ברואים וישבח את בוראו עליהן בין בברכה בין בהלול. ובפ' הרואה (ברכות דף מג) אומר גם כן האי מאן דחזא ביומי ניסן אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם, וכן (שם נח) ברואה את חבירו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך מחיה המתים. ולאחר ל' יום מברך שהחיינו, וכן הרואה את הקשת אומר ברוך זוכר הברית. וכן כל שאר הדברים שתקנו ברכה בראייתם. וכדאיתא בפרק הרואה (שם) על שמועות טובות מברך הטוב והמטיב. ועל שמועות רעות מברך ברוך דיין האמת. אמנם לא תקנו ברכה כשישמע אדם קול כנור ועוגב ערב מאד שהנפש שמחה בו ונהנית עמנו, וכתיב (שה"ש ג) כי קולך ערב. והטעם מפני שהקול אין לו ממש, ואם תאמר הריח גם כן אין לו ממש הרי יש ממש לפירות ומהם יצא הריח. ואם תאמר אף הקול יש ממש לכלי או לאדם המשורר, אינו דומה הריח של הפירות לקול היוצא מגוף האדם או הכלי, כי ריח הפרי או הבושם הוא מגוכו ועצמותו של כרי או הבושם, וקול האדם או קול הכלי אינו מגופו ועצמותו אלא מצד הרוח המנשב בו, ולא תקנו ברכה בחוש המשוש כי הוא בכלל חוש הטעם. ומטעם זה הזכירה התורה ארבעה חושים אלו מפורשים הוא שכתוב (דברים ד׳:כ״ח) אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, ולא הזכיר החמישי שהוא המשוש כי הוא בכלל לא יאכלון שהוא חוש הטעם. וצריך שתשכיל כי מנפלאות היצירה באדם היו בו חמשה חושים אלו נטועים בחמשה איברים שהם כלים ושערים לנפש השכלית שבו האצולה מרוח הקודש, ומעלת אדם וגדולתו סבה בהם כי הם עיקר פעולתו במעשה המצות וכן במעשה העבירות כי בהם יזכה ובהם יענש כפי שירצה להשתמש בהם, ועל כן יגנה הכתוב לע"ז לחסרון החושים האלה להורות על מעלותם כיון שהיא חסרה ממעלת החושים ומשלמותם כי אין בה כח להושיע. וא"כ איך יאמרו העובדים לאלהיהם בעתות צרותם קומה והושיענו.
משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
נֶּטַע רְבָעִי הֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כד) "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'". וְדִינוֹ לְהֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם לִבְעָלָיו כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּסוּרְיָא כָּךְ אֵין נֶטַע רְבָעִי בְּסוּרְיָא. וּבְנֶטַע רְבָעִי הוּא אוֹמֵר (במדבר ה י) "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" שֶׁאֵין לְךָ קֹדֶשׁ שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ דִּינוֹ בַּתּוֹרָה לְמִי שֶׁהוּא חוּץ מִנֶּטַע רְבָעִי:
שלחן של ארבע
אמנם נבדלים אנו בדת שעשועים מן העמים הטועים המורדים הקדמונים כי מצאנו צורנו במדבר בארץ נשמות, ושם ערך לפנינו שלחן נגד האומות, וכן אמר דוד ע"ה תערוך לפני שלחן נגד צוררי, שם לרוב חסדים וטובות עלינו גמל, שם הפליא חלקנו בלחם חקנו לחם שמים בלא עמל, שם הראנו באהבה רבה, מעין העולם הבא, ששם נזונים בלא עמל גדודי מלאכיו צורות פלאות, חצובי להבות ואשות נוראות, מטע ה' צבאות. ומה נעים זרע הקדש אשר לבם במדבר נבחן, ועלה כקטורת טוב ריחן, להודות לה' ולברך על השלחן, כענין שכתוב במן ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם, ואף גם זאת בהיותנו בארץ אויבינו בסבלות עלון ומנחת. נפשנו יבשה שפלה וגפנם סורחת פורחת, אין לנו מקדש ומזבח ורוקח מרקחת, תורת ה' אתנו להציל נפשנו מני שחת, מצויינין אנו במילה וציצית ותגלחת, גם במזוננו על שלחננו נכיר ונזכיר את כבוד גדלו, נברך עליו למי שאכלנו משלו. לא כן הרשעים נחלתם אש לא נופח. שלחנם לפניהם לפח. משכימי בבקר אכלו לחם ה' לא קראו. לבם ועיניהם אל מעדניהם וראשם אל על לא נשאו, כה משפט הכותים כי גוי אובד עצות המה עם נבל וסכל, לא כאלה חלק יעקב כי הוא יברך הזבח ואחר כן יאכל. פריו קדש עוד יעשה הלולים לה', ישיב אחור ימינו עד ישיב הברכה אל היכל לפני. והיה זה מדרכי החכמה להישיר לב האדם בנתיב אור נגהיו. שלא לנטות מעבודת אלהיו, כדי שלא ימשיך רבוי התענוגים את טבענו, מהמשך אחריו, ולא ידיחנו יצרנו מעבוד יוצרנו, ומשקוד על דלתות שעריו.