ויקרא כג:טו הלכה: משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין, אבודרהם, ספר האורה וקיצור שלחן ערוך

מִצְוָתוֹ לְהִקָּצֵר בַּלַּיְלָה בְּלֵיל שִׁשָּׁה עָשָׂר. בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת:

מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת מִיּוֹם הֲבָאַת הָעֹמֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג טו) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת". וּמִצְוָה לִמְנוֹת הַיָּמִים עִם הַשָּׁבוּעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג טז) "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". וּמִתְּחִלַּת הַיּוֹם מוֹנִין לְפִיכָךְ מוֹנֶה בַּלַּיְלָה מִלֵּיל שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן:

עוד כתב הרמב"ם ז"ל כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייתה, כמו שחיטה וכסוי הדם והפרשת תרומות ומעשרות ועשיית מעקה וכיוצא בהן וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או צצית או תפלין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה לעשות סוכה או לעשות לולב או לעשות שופר או לעשות צצית או לכתוב תפלין או לכתוב מזוזה מפני שיש אחר עשייתן צווי אחר. ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או בשעה שיתקע בשופר או כשיתעטף בצצית או כשילבש התפלין או כשיקבע המזוזה כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה. וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון צצית ותפלין ומזוזה ומעקה וכן כל מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון בנו מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהם שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן. ע"כ דברי הרמב"ם ז"ל. והעולם לא נהגו כן לברך שהחיינו על המילה מפני שהיא יותר תדירה מפדיון הבן וגם אין לה עת קבוע משנה לשנה, ויש אומרים שגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על ביעור חמץ מפני שאין קבוע לו זמן שהיוצא בשיירה קודם שלשים יום ודעתו לחזור חייב לבער. וכן העושה ביתו אוצר. וזה הטעם אינו נכון בעיני שהרי הרוצה לעשות סוכה בריש שתא לשם החג שהיא כשרה למה מברכין שהחיינו והרי אין זמנה קבוע. והטעם הנכון בעיני הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף. והכי אמרינן בתוספתא דברכות ההולך להפריש תרומות מברך שהחיינו נראה מפני שהוא שמח ונהנה באסיפת פירותיו. וכן מברכין שהחיינו על מקרא מגלה ונר חנוכה שהם לשמחה דחס רחמנא עלן ופרוקינן וכן נטילת לולב יש בו שמחה והנאה לגוף שמריח ריח טוב וכן תקיעת שופר יש בו שמחה לפי שבתקיעת שופר יעלה זכרוננו לפניו לטובה, וכן פדיון הבן יש בו שמחה שיצא בנו מכלל נפל. אבל בדיקת חמץ אין בה שמחה והנאה לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנאה לנו בזמן הזה. וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המילה משום דאיכא צערא דינוקא. ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנאה לגוף ואין מברכין שהחיינו. ויש לומר שדי לו בברכה שאחר ההגדה שמזכיר בה והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור אי נמי די לו בזמן שאו' על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפר' שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק' היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וכן בספירת העומר כיון שהספירה אינה אלא לצורך הבאת הבכורים כמו שנאמר וספרתם לכם וגו' עד ממחרת השבת די לו בזמן שאומר על הכוס במועד. ואם תאמר והרי קריאת ההלל במועדים ובראשי חדשי' שיש בו שמחה ואין מברכין שהחיינו כמו בקריאת מגלה. ויש לומר דקריאת ההלל של מועדים די לו בזמן שאומר במועד והלל של ראש חדש אין לברך בו שהחיינו לפי שמקצת החדשים הם חסרים ולא מצאנו שהחיינו בפחות משלשים יום שהרי הרואה את חבירו בפחות משלשים יום אינו מברך שהחיינו, וגם מזה הטעם אין אומרים זמן בשבתות על הכוס מפני שהם בפחות משלשים יום. והרמ"ה כתב טעם אחר שאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה שעשייתה היא גמר מלאכתה, וגבי ביעור חמץ הבדיקה והביטול שעושין ליל י"ד אינה גמר. ועוד שאין זמן השבתה מן התורה אלא בסוף שש שעות.