הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָעֵדָֽה׃
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בִּרְכַּת הַשֵּׁם חַיָּב לִקְרֹעַ וַאֲפִלּוּ עַל בִּרְכַּת הַכִּנּוּיִין חַיָּב לִקְרֹעַ וְהוּא שֶׁיִּשְׁמָעֶנָּה מִיִּשְׂרָאֵל. אֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַשּׁוֹמֵעַ חַיָּב לִקְרֹעַ. אֲבָל הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ. וְלֹא קָרְעוּ אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁרַבְשָׁקֵה הָיָה יִשְׂרָאֵל מוּמָר. כָּל הָעֵדִים וְהַדַּיָּנִים סוֹמְכִים אֶת יְדֵיהֶם אֶחָד אֶחָד עַל רֹאשׁ הַמְגַדֵּף וְאוֹמֵר לוֹ דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ שֶׁאַתָּה גָּרַמְתָּ לְךָ. וְאֵין בְּכָל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין מִי שֶׁסּוֹמְכִים עָלָיו אֶלָּא מְגַדֵּף בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם:
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
אָמְרוּ הָעֵדִים הָיְתָה לוֹ הַתְרָאָה וּמַכִּירִין אָנוּ אוֹתוֹ מְאַיְּמִין בֵּית דִּין עֲלֵיהֶן. וְכֵיצַד מְאַיְּמִין עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת. אוֹמְרִים לָהֶן שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מֵאֹמֶד וּמִשְּׁמוּעָה עֵד מִפִּי עֵד מִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שְׁמַעְתֶּם. אוֹ שֶׁמָּא אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה. הֱווּ יוֹדְעִים שֶׁלֹּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת אָדָם נוֹתֵן מָמוֹנוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּמוֹ וְדַם זַרְעוֹ תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם שֶׁהֲרֵי בְּקַיִן נֶאֱמַר (בראשית ד י) "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים" דָּמוֹ וְדַם זַרְעוֹ. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי בָּעוֹלָם לְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִן הָעוֹלָם מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת בָּעוֹלָם מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. הֲרֵי כָּל בָּאֵי עוֹלָם בְּצוּרַת אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵם נִבְרָאִים וְאֵין פְּנֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן דּוֹמִין לִפְנֵי חֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לוֹמַר בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מַה לָּנוּ וּלְצָרָה זוֹ הֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה א) "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע". אוֹ שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוֹב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (משלי יא י) "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה". אִם עָמְדוּ בְּדִבְרֵיהֶן מַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת עֵדוּת. אִם נִמְצֵאת עֵדוּתוֹ מְכֻוֶּנֶת מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ כָּרִאשׁוֹן. אֲפִלּוּ הָיוּ מֵאָה עֵדִים בּוֹדְקִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה. נִמְצְאוּ דִּבְרֵי כָּל הָעֵדִים מְכֻוָּנִים פּוֹתְחִין לִזְכוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאוֹמְרִים אִם לֹא חָטָאתָ אַל תִּירָא מִדִּבְרֵיהֶם וְדָנִין אוֹתוֹ. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ וְאִם לֹא מָצְאוּ לוֹ זְכוּת אוֹסְרִין אוֹתוֹ עַד לְמָחָר. וּבוֹ בַּיּוֹם מִזְדַּוְּגִין הַסַּנְהֶדְרִין זוּגוֹת זוּגוֹת לְעַיֵּן בְּדִינוֹ. וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל וְאֵין שׁוֹתִין יַיִן כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. וְנוֹשְׂאִין בַּדָּבָר כָּל הַלַּיְלָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד עִם זוּג שֶׁלּוֹ אוֹ עִם עַצְמוֹ בְּבֵיתוֹ. וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין לְבֵית דִּין. הַמְזַכֶּה אוֹמֵר אֲנִי הוּא הַמְזַכֶּה וּמְזַכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי וְהַמְחַיֵּב אוֹמֵר אֲנִי הוּא הַמְחַיֵּב וּמְחַיֵּב אֲנִי בִּמְקוֹמִי אוֹ חָזַרְתִּי בִּי וַאֲנִי מְזַכֶּה. וְאִם טָעוּ בַּדָּבָר וְלֹא יָדְעוּ מִי הֵם שֶׁחִיְּבוּ אוֹ זִכּוּ מִטַּעַם אֶחָד שֶׁאֵינָן נֶחְשָׁבִין אֶלָּא כְּאֶחָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הֲרֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן שֶׁהֲרֵי כּוֹתְבִין טַעַם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּמַתְחִילִין בְּדִינוֹ. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ וְאִם הֻצְרְכוּ לְהוֹסִיף מוֹסִיפִין. רַבּוּ הַמְחַיְּבִין וְנִתְחַיֵּב מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְהָרְגוֹ. ומָקוֹם שֶׁהוֹרְגִין בּוֹ בֵּית דִּין הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין וְרָחוֹק מִבֵּית דִּין. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד יד) "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". וְיֵרָאֶה לִי שֶׁיִּהְיֶה רָחוֹק כְּמוֹ שִׁשָּׁה מִילִין כְּמוֹ שֶׁהָיָה בֵּין בֵּית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהָיָה לִפְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:
ספר החינוך
מדיני המצוה כגון מה שפרשו שאין החיוב עד שיפרש את השם המיחד שהוא (יו"ד ה"א וי"ו ה"א) או של (אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד) כדעת קצת מפרשים (רמב"ם ע"ז ב ז) ומה שאמרו (סנהדרין נו, א) שבכל יום ויום היו שואלין את העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין מוציאין כל אדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת, בפיך, והוא אומר, והדינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר אף אני כמוהו שמעתי. ואם היו עדים רבים כלם אומרין כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים פז, א) שמגדף אף על פי שחזר תוך כדי דבור נסקל, ומי שגדף השם בשם מעבודה זרה קנאין פוגעין בו, ואם לא פגעו בו ובא לבית דין, אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיחדין. והטעם שאינו נסקל, לפי שהוא בעצמו מכיר אפילו בעת הכעס שאין דבריו אלא שטות גמור, ומכל מקום פוגעין בו קנאים מאחר שהשחית והתעיב והעז פניו לדבר דברים רעים כאלה. ומה שאמרו שכל השומע ברכת השם מפי ישראל חיב לקרע. אבל השומע מן הגוי, אינו חיב לקרע, ולא קרעו (סנהדרין ס, א) אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה משמד היה. וכל העדים והדינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר (ויקרא כד יד) וסמכו כל השומעים וכו'. ויתר פרטיה מבארים בסנהדרין פרק ז.