כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃
משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
הַגּוֹסֵס אֵין לוֹ לֹא עֵרֶךְ וְלֹא דָּמִים הוֹאִיל וְרֹב הַגּוֹסְסִין לְמִיתָה הֲרֵי הוּא כְּמֵת. וְכֵן מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהָרְגוֹ עַל עֲבֵרָה שֶׁעָבַר וְהֶעֱרִיכוֹ אַחֵר אוֹ שֶׁהֶעֱרִיךְ עַצְמוֹ אוֹ שֶׁאָמַר דָּמַי עָלַי אוֹ שֶׁאָמַר אַחֵר דְּמֵי זֶה עָלַי אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם שֶׁזֶּה כְּמֵת הוּא וְהַמֵּת אֵין לוֹ עֵרֶךְ וְלֹא דָּמִים. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כז כט) "כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה" כְּלוֹמַר אֵין לוֹ פִּדְיוֹן אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּמֵת:
ספר המצוות
ומכלל אלו הלאוין לאוי השלילה גם כן אמרו כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה. ואמנם יתבאר לך שזה שלילה לא אזהרה כשתדע עניני זה המאמר מהו, וזה שהכתוב ההוא כבר דן בדמים קצובים בערכים בחשבון שנות הנערך והיותו זכר או נקבה, ואין הפרש בין שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ואנחנו נראה הפלוני ההוא מי הוא ומה שנותיו ויתן לפי זה, ואם היה הנערך איש שנתחייב מיתת בית דין ונגמר דינו ואחר זה אמר מי שאמר ערך זה עלי לא יתחייב לתת דבר בי הוא חשוב כמת שאין ערך לו משנגמר דינו, וזה הענין ירצה באמרו לא יפדה רוצה לומר אין לו דמים שיצטרך אותו המעריך שיתנם, וזה דין מדיני הערכים ומשפטיהם זכרם הכתוב ואינו אזהרה. ולשון המשנה (ערכין י':) הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך. ובאר התלמוד שזה בתנאי שיהיה יוצא חייב מבית דין ישראל. ולשון מכילתא חייבי מיתת בית דין אין להם פדיון שנאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, והתבונן לשון המאמר ודקדק העיון בו איך בארו שזה הלאו שלילה לא אזהרה, באמרם אין להם פדיון ולא אמרו אין פודין אותם. וזה הענין בעצמו בארו בספרא בפרשת ערכים אמרו מנין למחוייב מיתת בית דין שאמר ערכי עלי שלא אמר כלום תלמוד לומר לא יפדה, כלומר מנין שאינו חייב ערך. וכבר בארנו זה הענין תכלית הבאור עד שלא נשאר בו ספק אפילו אצל מי ששכלו יותר עב שבכל האנשים. ואחר שדברנו בכונה הזאת דע כי המלות שתבוא בהן אזהרה בתורה ארבע מלות וכל מה שיזהיר ממנו באחת מאלו הארבע יקרא מצות לא תעשה, והם השמר פן ואל ולא. ובבאור אמרו (מכות י"ג:) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ונשאר עלינו לבאר דבר אחד כדי שתשלם בו כוונת השאר. וזה כי כשספר בתורה וגזר עלינו שננקה נפשותינו בשנשלול ממנו הפועל הפלוני והפלוני הנה אותו הפועל ימנה מכלל מצות לא תעשה ואע"פ שהלאו שבא בו הוא שלילה לא אזהרה מאחר שצונו שנשלול אותו מנפשותינו, ובאמרו אני לא עשיתי כך וכך ידענו בהכרח שהפועל כך וכך מוזהר ממנו, וזה כמו שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת, הורה זה על היות כל פעל מאלו מוזהר ממנו. והנה יבא באור זה במקומו בדברנו על אלו המצות:
ספר החינוך
וזה שאמר הכתוב בסמוך (ויקרא כז כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, שענינו על דרך הפשט, שהמחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם שנודרים נדר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב). שימותו, כי שאר האמות אינם בתוך מעין הברכות, כמו שאמרנו, ולשון חרם נתפס עליהן ופועל בהם, וכן פרש הכתוב הזה (הרמב"ן) הרמב"ם זכרונו לברכה (עה"ת בחוקותי כז כט) על צד הפשט. ואף על פי שיש בכתוב מדרשות רבים שבעים פנים לתורה, וכלם נכוחים למבין. ומזה השרש הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כח א), שכל אשר ללוים ולכהנים, בין קרקע בין מטלטלין, אין מחרימין אותם. כלומר, שאפילו אמר הכהן או הלוי על שדהו שיהא חרם אין נתפס בו כלל, כי הוא כשוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב, וכל יש לו להשם הוא, ובתוך הברכה, אין מקום לחרם חלילה.