זכריה ג:ד הלכה: אהבת חסד וחפץ חיים

בו יבאר הקרא ד"אשרי משכיל אל דל וגו'"
הנה בעבור שהחבור הזה מיסד על פרטי אפני מדת החסד, וחד ענינא הוא עם הקרא ד"אשרי משכיל אל דל" אמרתי לבארו בעזרת ה' כיד ה' הטובה עלי. כתיב בקרא (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הנה ההשכלה אל הדל יש בכמה פנים, דהנה שם דל הוא שיך בכמה דברים: אחד בממון, ועל ידי זה שהוא דל בממון, מצוי שחסר לו מכל הדברים העקריים ששיך להאדם, והוא: אכילה, בגד, בית; ועל זה צריך להשכיל ולהתבונן אודותיו בכל השלשה, הינו, שלא יחסר לו אכילתו. והוא מה שכתוב (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך וגו'". וגם לכסות ^*וגם זה הוא ענין גדול מאד, וממדותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרו חז"ל (בסוטה י"ד.) על הפסוק (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו"'. וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא אחר מדותיו: מה הוא מלביש ערמים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" - אף אתה הוי מלביש ערמים. מה הוא מבקר חולים וכו'. ולכאורה, למה צריך להסמיך הלבשת ערמים על הפסוק הזה, הלא הוא בכלל מצות עשה (דברים ט"ו ח') ד"פתח תפתח את ידך וגו' די מחסרו וגו"' ונראה דכונת הגמרא, אפילו הוא עשיר, ויש לו מעות, אך הוא בדרך, ואינו יודע באיזה מקום לקנות, ואין לו משרת שישרתנו בזה וכיוצא בזה. ובא הכתוב להורות, דהטרחה בענין זה הוא בכלל המצוה, ונוהג אף לעשירים. [ודמיא דמה שאמר אחר כך, מה הוא מבקר חולים - אף אתה וכו'. ומצות בקור חולים הלא נוהג אף בעשירים]. וראיה מאדם הראשון, דהיה אז עדין יחיד בעולמו, והיה הכל שלו, אך לא עשה לעצמו בגד מפני איזה טעם. [ואולי מפני שהיה ירא, שיהיה זה נגד רצון השם יתברך, מפני שהוא גרם לעצמו שיכנס בו יצר הרע, ויצטרך ללבוש, כידוע]. והטריח הקדוש ברוך הוא בכבודו לעשות לו בגד. ומה שאמר "וילבשם", לכאורה יתר הוא. ואפשר דהכונה לפי מה שאמרו חז"ל (בחגיגה י"ב.), דאדם הראשון אחר החטא, נתמעט קומתו הרבה, ולזה בא הכתוב לומר, דעתה אחר החטא נעשה לו הכתנות עור לפי מדתו עתה, כדי שיהיה ראוי ללבישה. היוצא מזה, שלעניים המצוה הוא בכפלים, מצות צדקה וגם הלבשת ערמים, ולפעמים נוגע דבר זה גם לפקוח נפש, בימות החרף שהקר חזק. ובאיזה עירות נהגו להתחזק במצוה זו מאד להכין מעות בכל חרף מנדיבי העיר לזה, ואשרי חלקם. ואיתא במסכת דרך ארץ פרק ב': הרחמנים וכו' ומלבישי ערמים - עליהן הכתוב אומר (ישעיה ג' י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", הינו, אף בעולם הזה יעזרם השם יתברך, שלא יחסר להם מלבוש כל ימי חייהם, ובעולם הבא ילבישם השם יתברך מלבושי הוד והדר, וכדכתיב (בזכריה ג' ד'): "ראה העברתי מעליך עונך והלבש אתך מחלצות". הערם, והוא מה שכתוב (שם ז'): "כי תראה ערם וכסיתו". וגם לשכר לו בית דירה, וכמו שנפסק ביורה דעה בהלכות צדקה (סימן ר"נ סעיף א'). ואם הוא אורח - לתן לו מלון ללינת לילה, וכענין שכתוב (איוב ל"א ל"ב): "בחוץ לא ילין גר וגו'". ואמרו בגמרא (בבא בתרא ט'.): לן - נותנין לו פרנסת לינה, דהינו, פוריא ובי סדיא (מטה ומצעות). זהו השלשה שרשים שצריך להתבונן אודות עני הדל בממון. וכל דבר ודבר מאלו השלשה, יש בו השכלה רבה, איך להגיע אותו לו, באפן שיקבל הדל מזה רב תועלת ובטרחה מעוטה. הינו, אם הוא מלוה לו מעות, או שנותנם לו במתנה, הוא מתבונן שיהיה מזה רב תועלת להדל ^*והנה בגדרי השכלה אל הדל, יש כמה וכמה דברים שצריך לזה, רק שיתן דעתו ושכלו לטובת העני, וייטיב לו בזה הרבה, וגם לעצמו לא יחסר בזה מאומה, ויקבל על זה רב ברכות מאת ה'. ואזכיר פרט אחד, וממנו נוכל להקיש לכמה דברים כיוצא בזה. והוא, דהנה ידוע בעת החרף, כשמתגבר הקר, והדרך נתקלקל, אין מצוי על השוק עצים לקנות; וגם כשמביא אחד, לפעמים הם לחים וביקר גדול, ואין בכח הבעלי הבתים היורדים וכל שכן הדלים לקנות אז, וממש הם וגם בניהם הקטנים בחשש סכנת נפשות על ידי הקר החזק; מה שאין כן העשירים. הם מכינים לעצמם עצים בעת הקיץ, והם יבשים ובזול. ועל כן אם היה העשיר משכיל אל אלו האנשים הנעלבים להתבונן בטובתם, היה קונה בקיץ בעת שהמקח בזול מאה עגלות עצים או יותר, כל אחד לפי ערכו, ומחזיקם בחצרו עבור הנדכאים הנ"ל, כמו שהוא מכין עבור עצמו. וכשיגיע ימות החרף, בעת שהדרך מקולקל, יפתח את אוצרו, וימכר להדלים, וכן לבעלי הבתים היורדים - על קרן. וזהו ענין נכבד מאד, וזכותו הרבה יותר ממדת הצדקה, שבזה הוא מיטיב לכל אחד מאד ובלא שום בושה. וכל זה כתבנו הטובה אודות הדל, שיכול לתן דמי הקרן של העצים. ועתה נדבר אודות מי שהוא דל גמור, שאין לו במה לקנות עצים, וכשנתחזק הקר, הרי הוא נוגע לו לסכנת נפשות ממש, אם נתעלם עין ממנו. על כן מצוה רבה, לכל מי שנגע יראת ה' בלבו, להתבונן בתקנת הדלים האלו ולעשות חסד בגופו עמהם; דהינו, לעורר אנשי העיר אודות זה, ולקבץ נדבות מהם על קנית עצים עבורם כדי להחיות נפשם. [וברוכים לה' אנשי עיר שקלאוו (שקלוב), שבכל שנה בהגיע ימות החרף, יושבים בכל בית המדרש ממנים העוסקים ומעינים בענין חלוקת עצים לעניים. כן שמעתי מפי נאמן, ובודאי יש בענין הזה כמה עירות כמותם]. והנה ידוע (מתענית פרק ד' משנה ה'), שבזמן הבית שני היו הכהנים והעם מתנדבים בתשעה זמנים להביא עצים למערכה, והיו מקריבין קרבן באותו יום, עין שם. וספרה לנו הגמרא, שאפילו בעת הגזרה החזיקו במצוה זו ולא בטלוה, וכדאיתא (בתענית דף כ"ח.), תנו רבנן: מה הם בני סלמאי הנתוצתי אמרו, פעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה; והושיבו פרוזדאות (שומרים) על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו יראי חטא וכשרים שבאותו הדור הביאו גזירי עצים, ועשו כמו סלמות, והניחו על כתפם והלכו להם. וכיון שהגיעו אצלם, אמרו להם: להיכן אתם הולכים אמרו: להביא שתי גוזלות משובך שלפנינו בסלם שעל כתפינו. כיון שעברו מהם פרקום והביאום לירושלים. עליהם ועל כיוצא בהם נאמר (משלי י' ז'): "זכר צדיק לברכה". ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר (שם): "ושם רשעים ירקב". עד כאן הגמרא. ויתבונן האדם, אלו היה בזמננו מקדש, בודאי היה כל אחד מישראל מתנדב עצים על המזבח, שהוא מקום כפרת עונותינו, וגם טורח בעצמו להביאם לבית המקדש ברב שמחה, וכמו שעשו מאז. ובלי ספק, שהאיש המתחסד עם הדלים והאביונים, ועושה ככה לענין עצים, כמו שכתבנו בתחלת דברינו, וכן ההולך ומכתת רגליו לקבץ נדבות עבורם לענין זה - זכותו כל כך גדול ומועלת לכפר עונותיו, כמו המביא עצים לבית המקדש. ומי לא ירצה להביא עצים לבית המקדש ולא תאמר, שמפליג אני לך חלילה, כי כן מצינו (אבות דרבי נתן פרק ד' ה'), שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לר' יהושע בן חנניה, שהיה דואג ואומר: אוי לנו, שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך; יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח". וזה העושה כן לענין עצים, חסד ממש הוא, שמתחסד את בעלי בתים היורדים והדלים למכר להם על קרן [ואינו מותר משלו, רק מה שמעותיו עומדין בלי רוח עד זמן המכירה], ולהדלים גמורים, מתחסד להם בגופו לקבץ נדבות עבורם., שנותנם לו בשעה שהפרות בזול, או כשנותן לו איזה דבר מתנה, הוא מצמצם שיהיה מקרבא הניתא (ההנאה קרובה, כלומר, שיתן לו דבר שיוכל להנות בו מיד, לא שיצטרך ללכת לקנות וכיוצא בו), כגון שנותן לו איזה בגד ללבש או פת אפויה, וגם טורח בעצמו להוליך לביתו.

ג. ויש עני בדעת כפשוטו, שהוא עני בתורה, וצריך להשכיל ולהתבונן איך להמשיך לבו לתורה. והוא דבר גדול מאד, כדאמרינן (בבא מציעא פ"ה.): אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל המלמד את בן חברו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר וכו'. עוד אמרו (סנהדרין צ"ט:): אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר וכו'. ואיתא באבות דרבי נתן פרק י"ב על המשנה, דהוי (אבות א' י"ב) אוהב את הבריות ומקרבן לתורה מלמד שיהא אדם מקפח את הבריות, ומכניסן תחת כנפי השכינה, כדרך שהיה אברהם אבינו מקפח את הבריות, ומכניסן תחת כנפי השכינה, שנאמר (בראשית י"ב ה'): "ואת הנפש אשר עשו בחרן". וצריך האדם להתעורר בנפשו על אנשים כאלו ולרחם עליהם, כמו אם היה רואה איש עני ערם, שאין לו לבוש, כי במה יכסה נפשו שם בעולם העליון, אחרי שהוא ערם מתורה ומצות. וכידוע, שעל ידי קיום התורה נברא תכשיטין לנפשו, שבהם הוא זוכה לישב לפני ה' בהיכל קדשו. וכדכתיב אצל יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (זכריה ג' ד'): "הסירו הבגדים הצאים וגו', והלבש אתך מחלצות; וילבשהו בגדים וגו'". וכדאיתא בתנא דבי אליהו רבה פרק כ"ז: (ישעיה נ"ח ז') "כי תראה ערם וכסיתו" כיצד? אלא אם ראית אדם שאין בו דברי תורה, הכניסהו לביתך, ולמדהו קריאת שמע ותפלה, ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת, וזרזהו במצות, לפי שאין לך ערם בישראל, אלא מי שאין בו תורה ומצות, והוא דומה למי שהוא ערם, עד כאן. עוד מקים בזה מה שאמר הכתוב (דברים ו' ה'): "ואהבת את ה' אלקיך", דהכונה לאהב אותו על בריותיו, כמו שאמרו חז"ל (ספרי פרשת ואתחנן פסקה ל"ב).

וְעַל כֻּלָּם (יב) עוֹבֵר בְּזֶה הַזְּמַן שֶׁל סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל לִמוּד תּוֹרָה, שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה גְּמוּרָה, כְּמוֹ שֶׁמְפֹרָשׁ בָּרַמְבַּ"ם בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה (פרק א') וּבְסֵפֶר הַמִצְוֹת שֶׁלּוֹ (מִצְוַת עֲשֵׂה י"א) וּבְכָל מוֹנֵי הַמִצְוֹת. וְאֵין קֵץ לִשְׂכַר מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנְגֶד כָּל המִצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁמְפֹרָשׁ בְּמִשְׁנָה דְּפֵאָה (פרק א' משנה א') וּבִירוּשַׁלְמִי פֶּרֶק א' דְּפֵאָה (הַלָכה א'), שֶׁכָּל הַמִצְוֹת אֵינָן שָׁווֹת לְדִבּוּר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה, וּלְהֶפֶךְ, עֹנֶשׁ בִּטוּלָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הָעֲוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (פתיחה, דאיכה רבתי אות ב'): וִתֵּר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלֹא וִתֵּר עַל עֲוֹן בִּטוּל תּוֹרָה.
וּשְׁאָרֵי זְמַנִּים לִפְעָמִים יוֹצֵא הָאָדָם נָקִי מִזֶּה הֶעָוֹן מִדִּין שֶׁל מַעְלָה, עֲבוּר שֶׁעָסַק בְּפַרְנָסָתוֹ, אוֹ שֶׁמְחַשֵׁב בְּרַעֲיוֹנָיו בְּאֵיזֶה אֹפֶן לְהַשִּׂיג אֶת מִחְיָתוֹ ^*הגה"ה: אך גם בזה צריך לזהר מאד, שלא יוציא על זה זמן ליותר מכדי ההכרח האמתי ושלא להניח להיצר את דרכו בזה, כי הוא יאמר שהכל הוא הכרח. ובחן אחי וראה, היאך היצר מסמא את עינינו בזה, כי הלא לפי טבע האדם, אם ייטיב עמו רעהו, אשר הוא בשר ודם כמוהו, במתנת חנם, או אם הוא בעל מלאכה, וישכרנו בעל בית אחד למלאכתו, כל שיתן לו יותר, הוא יותר נכנע ויותר זריז בעבודתו לעשותה על צד הטוב, ואלו בעבודת מלכו של עולם, אשר גם בה אנו נחשבין כשכירי יום, כמאמרם ז"ל: אנן אגירי יומי אנן, היצר הרע מטה את דרכנו לעשותה מהפוך להפוך, כי כל מה שהקדוש ברוך הוא יוסיף לו בטובה וירויח לו בעסקיו יותר, יסיתנו היצר לאמר: כי עתה לפי עשרך שנתן לך הקדוש ברוך הוא, אתה מכרח לדור בדירה נאה יותר ולילך במלבושי רקמה ולהתנהג כדרך בעלי הבתים הגבוהים, שאם לא כן תתבזה לעיני חבריך, ולכן אתה מכרח עתה לבטל בפעם הזאת את הקביעות עתים לתורה שלך ולסע למקום פלוני ופלוני להרויח.
ואחר כך כשיעזור לו הקדוש ברוך הוא ויצליח למעלה מעלה, יסיתנו היצר, שיטול עסקים רבים תחת ידו, וכשלא יהיה ביכלתו בעצמו לפרנס בכל העסקים ההם, יראנו היצר הכרח אחר, ויאמר: שעתה לפי רבוי העסקים שנתן לך הקדוש ברוך הוא, אתה מוכרח ליטול אנשים רבים תחת משמרתך ולהעמיד כל איש על פקודתו, כדי שישרתוך בעסקיך, ויהיו לך לבד כל העסקים. ומידי יום ויום יתרבו עסקיו יותר ויותר וטרדותיו יותר ויותר. בקצור, סוף דבר יהיה כל מה שהקדוש ברוך הוא יוסיף לו בטובה ויתן לו הצלחה בעסקיו, יותר יסיתנו היצר על פי דרכי הכרחיותיו לבטל מתורה ועבודה, עד שלבסוף לא יניח לו פנאי, אפילו לתפלה בצבור, ויראה לו היצר בכל זה, כי הוא מכרח לפי עשרו וכבודו ועסקיו הרבים, וידמה את עצמו כאוהבו באמת ומתכון רק לטובתו, כדי שלא יהיה ללעג ולבזיון בפני שארי חבריו שבעיר, כשלא יעלה מעלה מעלה.
ובעניני עולם הבא ירגילנו היצר במדת ההסתפקות, שיהיה אפילו עני שבעניים, שלא יהיה לו אפילו מקום מחסה להסתר מן הקליפות, כמאמרם ז"ל: בנתה ביתה זו תורה וכו', שכל מי שקנה לו דברי תורה קנה לו בית לעולם הבא וכו', כי סביב הגן עדן הוא הגיהנם, וממילא, חס וחלילה, כשלא יהיה לו בית בגן עדן, מכרח הוא להיות, חס וחלילה, תחת ידי הקליפות רחמנא ליצלן, ותחת שהראה לו היצר בזה העולם פנים צהובות לילך במלבושי רקמה, שם יקטרג הוא בעצמו עליו, שיהיה לבוש בגדים הצואים הנעשים מחלאת עונותיו, כמו שמפרש בזכריה: "ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך וגו' הסירו הבגדים הצואים" וגו', וכמו שמפרש בספרים הקדושים על כן מאד ומאד צריך להתישב בזה, איזה הוא הכרח אמיתי, שבלתו אי אפשר בשום פנים, והיותר יחרים. עד כאן ההגה"ה., אֲבָל בְּעֵת שֶׁמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע אוֹ רְכִילוּת, מַה תּוֹעֶלֶת יַגִּיעַ לוֹ בְּפַרְנָסָתוֹ מִזֶּה? וְגַם עוֹבֵר בָּעֵת הַזֶּה שֶׁל סִפּוּרוֹ עַל כַּמָה לָאוִין גַּם כֵּן, כַּמְבֹאָר בַּסְמָ"ג (בלא תעשה י"ג), עַיֵּן שָׁם, שֶׁהֻזְהַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּכַמָה לָאוִין, שֶׁלֹּא לִפְרֹש מִן הַתּוֹרָה בְּשׁוּם פָּנִים, כִּי בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה דְּתוֹרָה, אִם הוּא לַמְדָּן גָּדוֹל, לְפִי לִמוּדוֹ, וְאַף אִם הוּא אִישׁ שֶׁאֵינוֹ לַמְדָּן, גַּם הוּא יָכוֹל לִלְמֹד סִפְרֵי קֹדֶשׁ הַמָעְתָּקִים לִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בִּזְמַנֵּנוּ, כְּגוֹן "חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת" וּ"מְנוֹרַת הַמָאוֹר" וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, הַמַכְנִיסִים בִּלְבַב הָאָדָם יִרְאָתוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא לֵישֵׁב בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּלְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת.
וְכֵן רָאִיתִי כָּתוּב בְּשֵׁם הַגְּרָ"א (קול אליהו החדש, אבות פרק ג'), שֶׁפֵּרֵשׁ מַהוּ דִּין וּמַהוּ חֶשְׁבּוֹן, וּפֵרֵשׁ: דִּין הַיְנוּ עַל עֲבֵרָה עַצְמָה, וְחֶשְׁבּוֹן הַיְנוּ שֶׁמְחַשְּׁבִין עִמוֹ בְּעֵת הַדִּין עַל הַזְּמַן שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, שֶׁהָיָה יָכוֹל לְקַיֵּם מִצְוָה. וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין, מַה נַּעֲנֶה, אֲפִלּוּ אִם רַק יַחְשֹׁב הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָנוּ עַל כָּל רֶגַע וְרֶגַע, שֶׁדִּבַּרְנוּ שִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁל גְּנַאי וְקַלּוּת ראשׁ אוֹ רְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע עַל הֶעָוֹן שֶׁל פְּרִישַׁת הַתּוֹרָה בְּזֶה הַזְּמַן בִּלְבַד, כִּי בֶּאֱמֶת בְּכָל תֵּבָה וְתֵבָה שֶׁל לִמוּד הַתּוֹרָה הוּא מְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה בִּפְנֵי עַצְמָה, וְאִם לוֹמֵד פֶּרֶק מִשְׁנָיוֹת אוֹ דַּף גְּמָרָא, הוּא מְקַיֵּם כַּמָה מֵאוֹת מִצְוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַגְּרָ"א זַ"ל בִּשְׁנוֹת אֵלִיָּהוּ פֶּרֶק א' דְּפֵאָה (משׁנה א' בפרוש הארוך) בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי, וְאִם כֵּן נָבוֹא לְחֶשְׁבּוֹן כַּמָה אֲלָפִים תֵּבוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁכָּל אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא מִצְוָה רַבָּה שֶׁבִּטַלְנוּ בַּיָּדַיִם, וּכְנֶגְדָּם הִכְנַסְנוּ כַּמָה אֲלָפִים עֲוֹנוֹת שֶׁל בִּטוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּתַלְמוּד תּוֹרָה בָּעֵת הַזֶּה גּוּפָא ^*וכמו שכתב רבנו יונה בשערי תשובה, שאם אדם עושה במזיד, אפילו דבר אחד שלא כדין תורה הקדושה, כמה פעמים, נחשב לו כאלו עשה עונות חלוקין, וראיה ממכות (דף כ"א) בנזיר שאמרו לו: אל תשתה. אל תשתה. חיב על כל אחת, כאלו היו עונות חלוקין. וממילא פשוט דהוא הדין במצות עשה בנדון דידן. ואינו דומה לנטילת לולב או שופר וכדומה, דשאני התם, שצווי ה' היה רק פעם אחת ביום, מה שאין כן כאן, שהמצוה היא כל רגע ורגע, ולא נפטר רגע זו במה שלפניה, ממילא דהמבטל כמה שעות, עובר בכל רגע מצוה בפני עצמה. (הגהה) .
וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה שֶׁבָּעֵת הָזֶּה, שֶׁהוּא פּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מִן הַתּוֹרָה הוּא מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַדּוֹמֶה לָזֶה, כִּי בְּכָל סִפּוּר וְסִפּוּר שֶׁל גְּנוּת שֶׁהוּא מְסַפֵּר עַל חֲבֵרוֹ עוֹבֵר עַל לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּכְאָמְרָם בְּמַכּוֹת (דף כ') אַל תִּלְבַּשׁ וְכוּ', וְכנַּ"ל בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יוֹנָה. וְהִנֵּה אִם בָּאנוּ לַחֲשֹׁב רַק בְּעָוֹן שֶׁל פְּרִישַׁת הַתּוֹרָה בְּכָל רֶגַע וְעָוֹן שֶׁל דִּבּוּר לָשׁוֹן הָרָע, יִתְרַבּוּ עָלָיו כַּמָה מֵאוֹת לָאוִין וַעֲשִׂין, וְאַף כִּי יְצָרֵף לָזֶה הַרְבֵּה לָאוִין וַעֲשִׂין אֲחֵרִים, שֶׁהֶאֱרַכְנוּ עַד פֹּה, וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר מִסִפּוּרֵי הֲבָלִים כָּאֵלֶּה.