וְ֠הָיָה אִם־שָׁמֹ֨עַ תִּשְׁמְע֤וּן אֵלַי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לְבִלְתִּ֣י ׀ הָבִ֣יא מַשָּׂ֗א בְּשַׁעֲרֵ֛י הָעִ֥יר הַזֹּ֖את בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת וּלְקַדֵּשׁ֙ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת לְבִלְתִּ֥י עֲשֽׂוֹת־בה [בּ֖וֹ] כָּל־מְלָאכָֽה׃
אגרת השבת
וזה הפירוש הזכרתיו כנגד המינים שאינם מאמינים בדברי רבותינו שהשבת מערב עד ערב. ופירוש האמת מה שהעתיקו כי במרה נתנה השבת.19 ״תניא, עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם״ (סנהדרין נו ב). והזכיר הכתוב ״מחר״ ולא אמר ״זה הלילה״, כי דבר הכתוב על ההוה ברוב, כי ביום עושים הכל מלאכה.20 ״משה לא דבר לישראל רק כנגד מנהגם, כאשר הזכרתי לך. כי מנהג ארצות ערלים אינם כמנהג ארץ ישראל במאכלם ובמלבושם ובנינם וענינם. כי אין מנהג שיאפה אדם או יבשל בקיץ ובחורף, ולא לעשות מלאכה רק ביום, על כן אמר ׳מחר׳״ (פירוש שמות טז כה). והנה פירוש ״שבת קדש״ — שישבתו, וככה עשו — ״וישבתו העם ביום השביעי״ (שם טז ל). ובירמיה כתוב ״לקדש את יום השבת לבלתי עשות בה [כל] מלאכה״ (יז כד).21 בפירושו לפסוק ״ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו״ (בראשית ב ג), כתב ראב״ע: ״ויקדש אותו — שלא נעשתה בו מלאכה כמו חבריו״. והזכיר ״מחר״ שהוא היום כי דבר על ההוה. כמו ״יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב״ (תהלים קד כג). וכמו ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״ (שמות כב ל), כי הוא הדין לנטרף בבית.22 ״הזכיר ׳בשדה׳ ההוה יותר, וככה הדין בנטרף גם בתוך העיר. וכמוהו ׳מקרה לילה׳ (דברים כג יא)״ (פירוש שמות כב ל). וככה ״מקרה לילה״ (דברים כג יא); ״ונפל שמה שור או חמור״ (שמות כא לג);23 ״שור או חמור — או כל בהמה, והזכיר אלה שניהם כי הם נמצאים יותר״ (פירוש הקצר לשמות כא לג). כמו כן כתב ביסוד מורא: ״משפט ׳ונפל שמה שור או חמור׳ (שמות כא לג), דבר בהוה הנמצא יותר, וככה משפט הסוס והפרד והגמל״ (שער ב, פיסקה יא, עמ׳ 101). ורבים בתורה כאלה.
ערוך השולחן
ותקנו 'תכנת שבת' על פי אל"ף בי"ת למפרע: תשר"ק צפע"ס נמל"ך יטח"ז והד"ג ב"א. והרמז לזה: תשר"ק - על שם 'אשרקה להם ואקבצם' (זכריה י ח), צפע"ס - 'יטפו ההרים עסיס' (יואל ד יח), וצ"ף כמו ט"ף, שהמתיקות יהיו צפין בכל מקום, נמל"ך - 'והיה ד' למלך' (זכריה יד ט), יטח"ז - 'יטו שכם אחד לעבדו', וח"ז לשון חוזה - 'כי עין בעין יראו' (ישעיהו נב ח), והד"ג ב"א - יבא לויתן ויכרו עליו חב[י]רים (ב"י). ומה טוב ויפה נוסחת הספרדים: 'אז מסיני נצטוו צוויי פעליה כראוי', שיש בזה אותיות מנצפ"ך, ומנצפ"ך הוא נביאים, כמו מן צופים כדאיתא ריש מגילה. ולזה אומרים 'מסיני נצטוו', כלומר שכולם מסיני. ו'תקנת' יש גורסים בקו"ף לשון תקון ויש בכ"ף לשון 'אנכי תכנתי וגו'. ופירושו של 'רצית קרבנותיה' פירש הטור, דאף על גב דיש בזה מלאכה - מכל מקום התרת בשבת להקריב התמידין והמוספין ע"ש. אי נמי, דקרבנות מוספי שבת הם לרצון, דאין בהם שעור לחטאת (עיין ב"י).'צוית פירושיה עם סידורי נסכיה' - והוא על פרשה 'צו את בני ישראל', ששם מפורש קרבן שבת, 'צוית קרבנותיה' - המפורשים בה, 'עם סידורי נסכיה' - הם שש מערכות של לחם הפנים, ותרגומו שית סידרין, ונסכיה מלשון 'קשות הנסך' (ב"י). ויותר היה נראה לומר 'פירושיה' בשין שמאלית, לשון 'ויפרוש את האהל על המשכן', וכן כאן פרישת לחם הפנים על השלחן, עם סידורי נסכיה - הם הבזיכין, שהם קשות הנסך.'מענגיה לעולם כבוד ינחלו' - דאיתא בפסיקתא: בזכות ג' דברים ישראל מתענגים לפני הקב"ה בזכות שבת וכו', דכתיב: 'אז תתענג על ד'.'טועמיה חיים זכו' - המכבדים אותה במיני מאכל ומטעמים. ויש סומכים לטעום תבשיל מערב שבת (שם), כמו המבקש מלך על שולחנו, שמוכרח לטעום מקודם אם הוא טוב לאכול. 'וגם האוהבים דבריה גדולה בחרו' - נראה לי דבירמיה (יז כד - כה) כתיב: 'והיה אם שמוע וגו', ולקדש את יום השבת וגו', ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים וגו'. ובשבת (קי"ט.) אמרינן: עשירים שבשארי ארצות במה הן זוכין - בשביל שמכבדין את השבת, ויוסף מוקיר שבי נתעשר הרבה, וכן הקצב שהניח כל בהמה יפה לשבת נתעשר מאד כמבואר שם.'אז מסיני נצטוו צוויי פעליה כראוי' - כלומר הגם דשבת במרה איפקד קודם סיני, מכל מקום דיני שבת כראוי נפקדנו בסיני, וכן לנוסחת אשכנז 'אז מסיני וכו' ותצוונו להקריב וכו' - דבמרה לא נפקדו אקרבנות. ויש שפירשו 'אז מסיני' כמו קודם סיני (ב"י), ודוחק גדול הוא ומחוורתא כדפרישנא בס"ד.