וּבָרָ֣א יְהוָ֡ה עַל֩ כָּל־מְכ֨וֹן הַר־צִיּ֜וֹן וְעַל־מִקְרָאֶ֗הָ עָנָ֤ן ׀ יוֹמָם֙ וְעָשָׁ֔ן וְנֹ֛גַהּ אֵ֥שׁ לֶהָבָ֖ה לָ֑יְלָה כִּ֥י עַל־כָּל־כָּב֖וֹד חֻפָּֽה׃
שלחן של ארבע
וצריך שתדע כי בסעודה השכלית שהיא לנפש לבדה המתוקנת לצדיקים בעולם הנשמות או בחיי העולם הבא, אין כל הצדיקים שוים בה אבל היא מדרגה זו למעלה מזו. וכן דרשו בספרי על שובע שמחות פניהם של צדיקים דומין לעתיד לבא לחמה ולבנה לרקיע ולככבים לברקים ולשושנים ולמנורות בית המקדש. וכן אמרו עוד בסדר אליהו זוטא שבע חופות יש לצדיקים בגן עדן שנאמר (ישעיהו ד׳:ה׳) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה וגו'. והענין הזה הבטיחו הקב"ה לא"א בברית בין הבתרים כשאמר לו וספור הככבים ואמר לו כה יהיה זרעך, כלומר כשם שהככבים מדרגות, יש כוכב שאורו גדול מחברו ויש למטה ממנו ויש למעלה ממנו. כן עתידין להיות זרעך מדרגות באור התורה והחכמה זה גדול מזה וזה למעלה מזה. וכן באור העולם הבא מדרגתו של צדיק זה למעלה ממדרגתו של זה, יש מהם זוכים לאספקלריא שאינה מאירה ויש מהם זוכין לאספקלריא המאירה, ויש דעיילי בבר כלומר ברשות ויש דעיילי בלא בר, וכן דרשו בסוכה (דף מה) תמני סרי אלפי דרא הוו קמי קודשא בריך הוא דכתיב (יחזקאל מ״ח:ל״ה) סביב שמונה עשר אלף ופי' רש"י י"ח אלף צדיקים מקיפים את השכינה, פי' לפירושו מקיפים לד' רוחות העולם ואם כן יש לכל רוח ורוח ארבעת אלפים וחמש מאות צדיקים וזהו סביב י"ח אלף.
ערוך השולחן
ופירוש "חופה" הוא מלשון "חֹופֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם" (דברים לג יב) והוא לשון כיסוי והבדל מאחרים, ובאגדה אמרו חז"ל [ב"ב ע"ה] עתיד הקב"ה לעשות ז' חופות לכל צדיק וצדיק, כלומר חיפוים של כבוד להבדילם מאחרים כמש"כ "כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה" (ישעיהו ד ה), ונקבע הדבר הזה לעשות חופת כבוד ולברך עליהם שבע ברכות ובזה היא נשואה גמורה, והביאה לא תעכב והכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, אך א"צ עידי יחוד ועשרה אנשים לברכות נשואין ושתיכף יבעול, ומכוער הדבר. וכל מין חופה שנהגו לעשות זהו קניין הנשואים כיון שכוונתם לנשואין ומובדלים מאחרים, שעומדים שניהם במקום אחד לשם נשואין כגון שהוא מכניסה לביתו ומתייחד עמה כמ"ש הרמב"ם, ויראה לי דגם כוונת הרמב"ם אינו ליחוד גמור שיהיו שניהם לבדם בחדר אחד אלא שיתייחדו להיות ביחד כאיש ואשתו ועומדים זה אצל זו ומברכים להם ז' ברכות, ולכן הדיעה שכתבנו בסעי' ו' דחופה אינו יחוד אלא ההבאה לביתו לשם נשואין, גם היא סוברת בעצם כהרמב"ם, דפשיטא דגם דיעה זו מודה שאם יביאנה לביתו והוא אינו אצלה דאין זה כלום ופשיטא שמוכרח להיות אתה ביחד ולברך להם ז' ברכות, אלא דדיעה זו לפמ"ש כל הפוסקים בדעת הרמב"ם שסובר דצריך יחוד גמור בחדר אחד ושלא יהיה אחר אצלם, לזה סוברת שחולקת עליו, אבל לדברינו בדעת הרמב"ם דא ודא אחת היא.
סידור רש"י
והקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, כנגד תורה נביאים וכתובים, ולא יקרא למתורגמן יותר מן פסוק אחד, ובנביא שלשה, ואם היו שלשתן שלש פרשיות קורין אחד אחד, כי כה אמר ה' חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, כי כה אמר ה' (צבאות) [אלהים] מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם וגו', ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם וגו' (ישעי' נ"ב ג' ד' ה'), היינו טעמא דאמרינן בכולה תלמודא בנביא מדלגין, ואין מדלגין בתורה, לפי ששנינו במגילה הקורא בתורה לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא שלשה, ואם היה הקורא מדלג ומהפך בענין אחר, מתוך שאינו קורא אלא לתרגמו אין פנאי לשום אדם להבין ולהרגיש באותו עניין אחר לתרגם בו, אבל בנביא אע"ג שאינו באותו עניין אחר שמפטיר מדלג, מתוך שהוא קורא שלשה בבת אחת, פנאי גדול יש לזה המתרגם להבין וליתן לב לאותו עניין, בכדי שיפסוק ויסיים זה תרגום של אותו פסוק שבידו בעוד שיקרא לו הללו ג' פסוקים יכול להתבונן: