ישעיהו כט:יג הלכה: קיצור שלחן ערוך, שב שמעתתא, ספר חסידים וחיי אדם

קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ אֵיזוֹ בְרָכָה צָרִיךְ הוּא לָדַעַת אֵיזוֹ בְרָכָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא עִקַּר הַבְּרָכָה, יֵדַע מַה שֶּׁיְּסַיֵּם. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ. וְלֹא יְבָרֵךְ בִּמְהִירוּת, אֶלָּא יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת (סִימָן ה' לצ"א ובחיי"א). וְזֶה לְשׁוֹן סֵפֶר חֲסִידִים, כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל יָדָיו אוֹ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַפֵּרוֹת אוֹ עַל הַמִּצְווֹת הַשְּׁגוּרוֹת בְּפִי כָּל אָדָם, יְכַוֵּן לִבּוֹ לְבָרֵךְ בְּשֵׁם בּוֹרְאוֹ אֲשֶר הִפְלִיא חַסְדּוֹ עִמּוֹ וְנָתַן לוֹ הַפֵּרוֹת אוֹ הַלֶּחֶם לֵהָנוֹת מֵהֶם וְצִוָּהוּ עַל הַמִּצְוָה, וְלֹא יַעֲשֶׂה כְּאָדָם הָעוֹשֶׂה דָבָר בְּמִנְהָג וּמוֹצִיא דְבָרִים מִפִּיו בְּלֹא הֶגְיוֹן הַלֵּב. וְעַל דָּבָר זֶה חָרָה אַף ה' וְשָׁלַח לָנוּ בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ וְאָמַר, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִישַׁעְיָה, רְאֵה מַעֲשֶׂה בָנַי כִּי אֵינוֹ אֶלָּא לַפָּנִים, וּמַחֲזִיקִים בּוֹ כְּאָדָם שֶׁמַּחֲזִיק וְנוֹהֵג מִנְהַג אֲבוֹתָיו בְּיָדוֹ, בָּאִים בְבֵיתִי וּמִתְפַּלְּלִים לְפָנַי תְּפִילוֹת הַקְּבוּעוֹת כְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם לֹא בְלֵב שָׁלֵם. הֵם מְנַקִּים אֶת יְדֵיהֶם וּמְבָרְכִים עַל נְטִילַת יָדַיִם וּבוֹצְעִים וּמְבָרְכִים בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, שׁוֹתִים וּמְבָרְכִים כְּמוֹ שֶׁהַדָּבָר שָׁגוּר בְּפִיהֶם, אַף בָּעֵת שֶׁהֵם מְבָרְכִים אֵינָם מִתְכַּוְּנִים לְבָרְכֵנִי. לָכֵן עַל כֵּן חָרָה אַפּוֹ וְנִשְׁבַּע בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל לְאַבֵּד חָכְמַת חֲכָמָיו הַיּוֹדְעִים אוֹתוֹ וּמְבָרְכִים אוֹתוֹ בְּמִנְהָג וְלֹא בְּכַוָּנָה, דִּכְתִיב בַּתְרֵהּ, לָכֵן הִנְנִי יוֹסֵף גוֹ', וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו גוֹ', לְפִיכָךְ הִזְהִירוּ חֲכָמִים עַל הַדָּבָר וְאָמְרוּ, עֲשֵׂה דְבָרִים לְשֵׁם פּוֹעֲלָם וְכוּ', עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ, וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיַּרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לוֹמַר הַבְּרָכוֹת בְּקוֹל רָם, כִּי הַקּוֹל מְעוֹרֵר אֶת הַכַּוָּנָה (של"ה).

כרום זלות לבני אדם, ודרשו חז"ל (ברכות ו, ב) אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם והיא התפילה ובישעיה יען בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו כו' ונראה לי דהנה בתהלים ע"ח ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, לכאורה יקשה מה שאמר בלשונם יכזבו לו, דעיקר הכיזוב הוא בלבו שהפיתוי הוא בפיו ובלשונו אמנם אמרו האי שלוחא דציבורא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא כו', אי לאו משה דאמרינהו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנוהו בתפילה לא הוי אמרינן, ואת שבחתיה כולי האי, משל למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרי כסף והיה לו גנאי, וכתב המורה שלא אמרו משל למלך שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרי זהב, שהיה מורה זה ששלימותו יתברך יותר שלם מאשר יחדו לו הם ממינם, ואין הענין כן כמו שביארנו במופת, אבל חכמת זה המשל הוא שמקלסין אותו בשל כסף, להורות שאלו אשר הם אצלינו שלימות אין אצלו יתברך דבר ממינם אלא כולם חסרון בחקו, וכמו שביאר ואמר זה המשל והלא גנאי הוא לו עכ"ל וכבר ביאר הרמב"ם שם שאין ליחס לבורא יתברך שום תהילה ושבח ממעלת חכם או גבור והוא רחוק מדמיון, כי הוא מרומם על כל ברכה ותהלה, ע"ש פרק נ"ט, ואם כן עיקר התהילה בלב נבון שירחיק מלבו כל מה שאומר בפה, ויבין שההכרח הוא לדבר בלשון בני אדם אבל בלבו הדומיה תהילה והנה כבר כתב בחובות הלבבות שער החשבון פ"ג וז"ל ומשלו זה עוד לעבד שבא אדוניו לביתו וציוה אשתו ובניו לכבדו ולעשות כל אודותיו, והלך לו הוא והתעסק בשמחה ובשחוק ונמנע מעבוד אותו בעצמו כו', וקצף עליו אדוניו ולא קיבל כבודו ועבודתו והשיב הכל בפניו עכ"ל, ואנחנו מוסיפים קצת להמשיל, שאשתו ובני ביתו לא ידעו ולא הבינו מהות המלך וכבודו כי לא ראו מימיהם עוד שלטון לפניהם ולא כיבדו כראוי למלך רק כלאחד השרים, אז תעלה חמת המלך על עבדו ולא יאשמו אשתו ובני ביתו כי מה עשו בהעדר ידיעתם, לא כן העבד הוא היודע וכן הדבר בתפילה כשיפתוהו בפיהם, כיון דאין גדר לכבוד הבורא יתברך בפה ולשון כי אינו ממהותו וענינו כלל, שהוא מרומם נבדל ונשגב מכל מה שיוכל להאמר בפה, רק בהכרח יצוייר דבר מה לשבר אזן המדבר והמהלל, אבל אם לבם לא נכון עמם, פירוש בלבם לא יכוונו שכל מה שהם אומרים הם רק על דרך ציור, אז יפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, כי כל התהילות והתשבחות לא יתייחסו בשום אופן לו יתברך וזה פירוש יען בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, היינו שלא כוונו אל מה שזכרנו, לכן הנני יוסיף כו', ואבדה חכמת חכמיו, עפ"י מה שאמר באיוב והחכמה מאין תמצא, שפירושו שעיקר החכמה על השלילה שמשללים את המעלות ליחוסו, אבל אז אבדה חכמת חכמיו אמנם איש אמונים ישמור בלבו יחכם ויאמר אך חסד אל אתנו כי נשבחהו עפ"י מדריגתינו.

כל מעשיך יהיו לשם שמים. לא יהיה אדם הולך לאכול או לישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעסוק בדברי העולם הזה ולהיות רודף אחר הממון אלא יאמר אישן ואוכל כדי שאוכל לעמוד ביראת בוראי ולעסוק בתורתו ומצותיו וכשהוא נוטל ידיו או כשמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו את המצות. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו את עבדו ישעיהו ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה אמר הקדוש ברוך הוא לישעיהו ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בו כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו באים בביתי ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותם לא בלב שלם. הם מנקין את ידיהם ומברכים על נטילת ידים ובוצעים ומברכים ברכת המוציא שותים ומברכים כמו שהדבר שגור בפיהם אך בעת שהן מברכין אינן מתכוונים לברכני. לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמים היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה דכתיב בתריה לכן הנני מוסף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבד חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתר לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו ועשה דברים לשם פועלם כי כל אשר ברא הקב"ה בעולמו לכבודו בראו. ואל תעשה עטרה להתעטר בו בעשותך המצות בפני הבריות להתהלל בהם כי לא נגיע אל רצון בוראנו לפי שאנו עובדים למצא חן בעיני אדם ויצא שכרנו לאשר נתכוונו לו חנם שלא נקבל שכר בכך וכל העושה בסתר זוכה ליותר שכר ולבסוף מתגלגלים ענייניו ומתעלה סוף דבר הכל נשמע תרגם ירושלמי כל דאיתעביד בעלמא הדין עתיד לאתפרסמי לכל בני אינשא ומעשה באדם אחד שמת לפני זמנו כמה שנים לאחר שנים עשר חדש הרבה נתגלה להם בחלום לאחד מקרוביו שאל לו איך אתה נוהג בעולם שאתה שם אמר לו בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך ברכת המוציא וברכת הפירות וברכת המזון בכוונת הלב ואומרים לי להנאתך נתכוונת. שאלו והלא אין משפט לרשעים אלא שנים עשר חדשים בלבד וכבר עברו עליך יותר משני עשר ועדיין דנין אותך א"ל אין דנין אותי פורעניות חזקים כמו בשנים עשר ראשונים: