ישעיהו לג:ד הלכה: משנה תורה, הלכות שחיטה, ערוך השולחן וספר החינוך

דָּגִים וַחֲגָבִים אֵינָן צְרִיכִים שְׁחִיטָה אֶלָּא אֲסִיפָתָן הִיא הַמַּתֶּרֶת אוֹתָן. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר יא כב) "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם", אֲסֵפַת דָּגִים כִּשְׁחִיטַת בָּקָר וְצֹאן. וּבַחֲגָבִים נֶאֱמַר (ישעיה לג ד) "אֹסֶף הֶחָסִיל", בַּאֲסִיפָה לְבַדָּהּ. לְפִיכָךְ אִם מֵתוּ מֵאֲלֵיהֶן בְּתוֹךְ הַמַּיִם מֻתָּרִין. וּמֻתָּר לְאָכְלָן חַיִּים:

[איזה בעלי חיים אינם צריכים שחיטה ובו כ"ג סעיפים].
כבר נתבאר בסי' א' דבהמה צריכה שני סימנים ועוף ניתרת בסימן אחד ודגים א"צ שחיטה ע"ש וגם חגבים אין טעונין שחיטה שהתורה הקישן לדגים דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים [רש"י ס"ו.] דנפש השורצת הם חגבים כדאיתא בת"כ סוף שמיני ע"ש והרמב"ם ז"ל בפ"א למדה מהא דכתיב אוסף החסיל [ישעי' ל"ג] דכיון שלמדנו דאין שחיטה לדגים מדכתיב אם את כל דגי הים יאסף להם דבצאן ובקר כתיב שם שחיטה ובדגים אסיפה כדאיתא בגמ' [כ"ז:] ומזה למדנו דכל מקום דכתיב באיזה בעל חי לשון אסיפה ולא מצינו בו לשון שחיטה להורות לנו דא"צ שחיטה [ומיושב קושית הרשב"א עליו שהקשה הרי אין אסיפה במקום שחיטה ועכ"מ וכרו"פ]:

ואף על פי (חולין כז ב) שלא הזכיר הכתוב רק בקר וצאן, ידענו שהחיה בכלל בהמה, שהכתוב הקישן דכתיב בפסולי המקדשים (דברים יב כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. והעוף גם כן צריך שחיטה (שם כז, א) דאתקש לבהמה, דכתיב (ויקרא יא מו) זאת תורת הבהמה והעוף. אלא שחכמים דקדקו והקבלה שמסיעתם, דמכיון שהטילו הכתוב לעוף בין בהמה שצריכה שחיטה לדגים שאין בהם שחיטה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים. שבשחיטת סימן אחד די לך. ומהיכן למדו לומר שאין שחיטה בדגים? דכתיב בהו (במדבר יא כב) אם את כל דגי הים יאסף להם. באסיפה בעלמא, בין שהם נאספין חיים או אפילו מתים, וכן כל מין חגב אין לו שחיטה (כריתות כא ב), שבהן כתוב גם כן לשון אסיפה כמו בדגים, דכתיב אסף החסיל. (ישעיה לג, ד) ועוד דבתר דגים אדכרינהו קרא בסוף סדר ביום השמיני, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, אלו דגים, ולכל נפש השורצת על הארץ, אלו חגבים, ועוד דקשקשין אית להו בגופן כדגים.