כִּֽי־נִחַ֨ם יְהוָ֜ה צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כָּל־חָרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן־יְהוָ֑ה שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה׃ (ס)
אבודרהם
ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים לפי שאמר למעלה בהגדה שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם וגומ' לפיכך הזכיר כאן גאולתינו וגאולת אבותינו ממצרים. והגיענו הלילה הזה זהו כמו שאומרים והגיענו לזמן הזה. ואם תאמר כיון שבירך שהחיינו למה מברך כאן והגיענו הלילה הזה. ויש לומר מפני שהיה רוצה לומ' כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו הגיענו למועד' שהוא לשון בקשה על העתים אמ' והגיענו הלילה הזה. לאכול בו מצה ומרור ע"ש ואכלו את הבשר בלילה הזה. ל"ג יגיענו למועדים אלא הגיענו למועדים שכל הענין עד למטה הוא מדבר לנכח שכן הוא אומ' שמחים בציון עירך וכו'. וכן הוא בסדר רבינו סעדיה. למועדים ולרגלים אחרים למועדים אלו ראש השנה ויום הכפורים. ולרגלים אלו פסח ושבועות וסוכות ואע"ף שהם בכלל מועדים רמז באמרו ולרגלים שיזכנו לעלות לירושלם בכל רגל ורגל משלשתן. הבאים לקראתנו לשלום כבר זכרנוהו למעלה. שמחים בציון עירך וששים בעבודתך על שם כי ניחם ה' ציון ניחם כל חרבותיה ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים ויש גורסין מן הפסחים ומן הזבחים וטעות הוא כי הזבח דהיינו החגיגה הוא קודם לפסח שהיה נאכל על השבע. שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון כך כתבוהו רב עמרם ורבינו סעדיה והר"מ במז"ל ור"ל שנאכל שם מאותם זבחים ופסחים שיזרק דמם על המזבח והוא על שם ונמצה דמו על קיר המזבח. ויש גורסים עד שיגיע או לכשיגיע והראשון עיקר.
ערוך השולחן
לפיכך הרואה לבנה בחידושה מברך: "ברוך… אשר במאמרו ברא שחקים…". ומה שקרא כאן לרקיע "שחקים" – משום דאמרינן בחגיגה (יב ב): "שחקים" – שבו ריחים עומדות וטוחנות מן לצדיקים. אמנם רב יהודה שאומר מימרא זו דברכת הלבנה בסנהדרין (מב א), סבירא ליה בחגיגה שם דשני רקיעין הן: "שמים", ו"שמי השמים". ואפשר דהשנים הם רקיע ושחקים, וכונתו: דאף דפשיטא שיש שבעה רקיעים, מכל מקום נכללים בשנים. דבתנ"ך לא מצינו רק אלו שני השמות על הרקיעים: "רקיע" ו"שחקים", והם "שמים" ו"שמי השמים". וזה שאומר: "במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם" – מפני שכן אמר דוד: "בדבר ד' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם". ואומר: "חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם". ה"זמן" הוא כל ימי עולם, והם שית אלפי שנין, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, כדכתיב: "ישיש כגבור לרוץ אורח". ואומר לשון "ששון ושמחה", כמו שלשון זה מעותד על ישראל, שנאמר: "ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה"."פועלי אמת שפעולתן אמת" – כן הוא גירסת רש"י, ועל חמה ולבנה קאי, שאין משנים תפקידם. והתוספות גורסים "פועל אמת שפעולתו אמת", ואקדוש ברוך הוא קאי, שבאמת ובדין מיעט הלבנה. "וללבנה אמר שתתחדש…" – זהו לעתיד לבוא, תתחדש לגמרי. ולעת עתה – תתחדש בכל חודש. והיא סימן לישראל שהם "עמוסי בטן", שכן אמר הנביא: "העמוסים מני בטן". כלומר: עמוסי התלאות. ומסיים "ברוך… מחדש חודשים".