וְנָחֲךָ֣ יְהוָה֮ תָּמִיד֒ וְהִשְׂבִּ֤יעַ בְּצַחְצָחוֹת֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְעַצְמֹתֶ֖יךָ יַחֲלִ֑יץ וְהָיִ֙יתָ֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וּכְמוֹצָ֣א מַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יְכַזְּב֖וּ מֵימָֽיו׃
אהבת חסד
וכל זה אנו מדברים, שהיום שאין לנו מקדש וקרבנות, ובעונותינו הרבים, עונות מצויות, האדם מכרח ביותר למדה הקדושה הזו, כדי שיתכפרו עונותיו. אבל באמת, -אפילו בזמן שהיה המקדש קים, גם כן - היה צריך האדם להתדבק תמיד כל ימי חייו במדות הקדושות של טוב וחסד. ומקרא מלא הוא בתורה (דברים י"א כ"ב): "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה וגו'"; (שם י"ט ט'): "לאהבה את ה' אלקיך וללכת בדרכיו כל הימים". וכבר בארנו בשם הספרי (פרשת עקב פסקה מ"ט), דהליכה בדרכיו הוא לאחז במדת השם יתברך שהיא רק לטוב ולחסד. וטעם לכל זה, כי ידוע מזהר הקדוש, שימי האדם שהוא חי על האדמה, כלם חיים וקימים לנצח, דהינו, שמכל יום ויום נעשה בריאה רוחנית קדושה, ולעתיד לבוא, בבוא זמנו להפקד מן העולם, באים כל ימיו למעלה עמו להעיד עליו לפני אדון הכל. ועל כן צריך כל אדם לזהר, שיהיו כל ימיו שלמים בקדשה. והינו, בלמוד התורה בכל יום, שעל ידי זה הוא בא לידי אהבת השם יתברך, וכמו דאיתא בספרי (פרשת ואתחנן פסקה ל"ג) על הפסוק (שם ו' ה'): "ואהבת את ה'", עין שם; וגם לידי קיום המצות, וכמו שאמרו חז"ל (קדושין מ':): גדול התלמוד שמביא לידי מעשה. וגם יראה להתדבק בכל כחו תמיד במדות השם יתברך, שהוא רק לטוב ולחסד. ועל ידי זה יזכה, שיאר ה' פניו אליו, וכמו דכתיב (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע; (שם ח') אז יבקע כשחר אורך; (שם י"א) והשביע בצחצחות נפשך".
שב שמעתתא
לפי דרכינו, זה כוונת מאמרם ז"ל באבות אל תהי רשע בפני עצמך, פירוש בעצמותך, כי זרע קודש אנחנו ולא ישתנה בעצמות, וכל עבירות בני ישראל אך תואר הוא להם אשר לא יתמיד כי אם יעמוד עת מן העתים ומה שאמרו אפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק הוי 'בעיניך' כרשע, פירוש במראך, כמו ועינו כעין הבדולח שפירושו מראה והוא התואר, ואז תוסיף אומץ, תרבה לך בורית ותלבין בגדיך, ותשלים חפץ בוראך האומר הראיני את מראיך והנה כל מה שאינו בעצמות רק בתואר ובמראה אינו אלא מקרה והמקרה לא תתמיד, לכן זרע אברהם אף אם ידיהם מפוחמות, השחרות לא תתמיד, ובהכרח יתלבנו וישובו ליופים ולעצמותם, אבל מעשיהם הטובים הם עצמותם והנה דבר שאינו מתקיים נקרא כזב כמו ולא יכזבו מימיו, וזהו כוונת המדרש שאמר כדאי הם כל הכזבים והבלים שישראל עושין, היינו כל העבירות קלות וחמורות, כולם רק כזב לפי שהם מקרים, כי עצמותם זך ונקי כאברהם מורישיהם וכנזכר וזהו כוונת מאמרם ז"ל במסכת ראש השנה פ"א, אילפא רמי כתיב ורב חסד, וכתיב ואמת, מתחילה אמת ולבסוף ורב חסד עוד שם ובית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד, היינו לפי שהמע"ט הם עצמיות המתקיימים והם אמת, והעבירות הם כזב, וכמו שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, כן מעט מן האמת דוחה הרבה מן הכזב, ולכך מטה כלפי חסד ע"י האמת.
קיצור שלחן ערוך
נוֹהֲגִין לֵילֵךְ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית לְבֵית הַקְּבָרוֹת לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים, וְנוֹתְנִים שָׁם צְדָקָה לַעֲנִיִּים, וּמַרְבִּים תַּחֲנוּנִים לְעוֹרֵר אֶת הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, שֶׁיַּמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ בְּיוֹם הַדִּין. וְגַם מֵחֲמַת שֶׁהוּא מְקוֹם קְבוּרַת הַצַּדִּיקִים, הַמָּקוֹם הוּא קָדוֹשׁ וְטָהוֹר, וְהַתְּפִלָּה מְקֻבֶּלֶת שָׁם בְּיוֹתֵר, בִּהְיוֹתָהּ עַל אַדְמַת קֹדֶשׁ, וְיַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֶסֶד בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים. אֲבָל אַל יָשִׂים מֲגָמָתוֹ נֶגֶד הַמֵּתִים הַשּׁוֹכְנִים שָׁם, כִּי קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁיִּהְיֶה בִּכְלָל וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. אַךְ יְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁיְרַחֵם עָלָיו בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים שׁוֹכְנֵי עָפָר (תקפא). כְּשֶׁבָּא אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת, אִם לֹא רָאָה אֶת הַקְּבָרִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ, אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וְכוּ' (לְעֵיל סִימָן ס סָעִיף יא). כְּשֶׁבָּא אֶל הַקֶּבֶר, יֵשׁ לוֹ לוֹמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא מְנוּחָתוֹ שֶׁל (פְּלוֹנִי) הַקָּבוּר פֹּה בְּכָבוֹד, וּזְכוּתוֹ יַעֲמֹד לִי. כְּשֶׁמֵּשִׂים יָדוֹ עַל הַקֶּבֶר, יֵשׁ לָשׂוּם יַד שְׂמֹאלוֹ דַּוְקָא וְלֹא יְמִינוֹ, וְיֹאמַר אֶת הַפָּסוּק, וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמוֹתֶיךָ יַחְלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. תִּשְׁכַּב בְּשָׁלוֹם, וְתִישַׁן בְּשָׁלוֹם, עַד בּוֹא מְנַחֵם מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם. (וּכְשֶׁשָֹם יָדוֹ, יְכַוֵּן בַּפָּסוּק וְנָחֲךָ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ט"ו תֵּבוֹת כְּמִנְיַן קִשְׁרֵי הַיָּד) (ברכי יוסף סִימָן רכד). אֵין לֵילֵךְ עַל קֶבֶר אֶחָד שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּיוֹם אֶחָד. הַקּוֹרֵא כְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי הַמֵּצֵּבָה, אִם הוּא כְּתָב בּוֹלֵט, קָשֶׁה לְשִׁכְחָה. וּסְגֻלָּה לוֹמַר, אַהֲבָה רַבָּה עַד וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה (רכד).