וְאַתֶּם֙ עֹזְבֵ֣י יְהוָ֔ה הַשְּׁכֵחִ֖ים אֶת־הַ֣ר קָדְשִׁ֑י הַֽעֹרְכִ֤ים לַגַּד֙ שֻׁלְחָ֔ן וְהַֽמְמַלְאִ֖ים לַמְנִ֥י מִמְסָֽךְ׃
שולחן ערוך, יורה דעה
מֻתָּר לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ כָּרַע בֵּל קָרַס נְבוֹ (יְשַׁעְיָהוּ מו, ב) הָעוֹרְכִים לַגָּד שֻׁלְחָן (יְשַׁעְיָהוּ סה, יא).
שולחן ערוך, יורה דעה
מִי שֶׁאָכַל וְשִׁיֵּר פְּתִיתִין עַל שֻׁלְחָנוֹ, לֹא יָבִיא פַּת שְׁלֵמָה וְיַנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן. הַגָּה: יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן וְלָשׂוּם עָלָיו מִינֵי מַאֲכָל בַּלַּיְלָה שֶׁלְּמָחָר מָלִין תִּינוֹק, וְיֵשׁ בָּזֶה אִסּוּר מִשּׁוּם הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (יְשַׁעְיָהוּ סה, יא) (תא"ו ני"ז), אֲבָל לַעֲרֹךְ מִטָּה לְמַזַּל הַתִּינוֹק יֵשׁ מַתִּירִין. (כֵּן כָּתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים).
ערוך השולחן
וטעמו של דבר: לפי שהברכה אינה שורה על דבר ריק. כדאשכחן באלישע ושונמית, שאמר לה: "היש לך מה בבית". ובסנהדרין (צב א): כל שאינו משייר פת על שולחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכן הוא בזוהר יתרו (דף פ"ז ע"ב), וזה לשונו: אסור ליה לבר נש לברך על פתורא ריקניא, דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא… וכן הוא בזוהר תרומה (ד, קנ"ז ע"ב), עיין שם. וכתב רבינו הבית יוסף: אבל לא יביא פת שלֵמה ויתננה על השולחן. ואם עשה כן מיחזי כ"העורכים לגד שולחן" שאמר הנביא ישעיה (סה יא). ודווקא להביא אסור, אבל אם מקודם היה מונח פת שלֵמה – אינו צריך להסירו (ט"ז ומגן אברהם). ולכן בשבת כשמונח החלה השנייה של לחם משנה – אין ליטלה מהשולחן. אבל פתיתין בהכרח להיות, ואם לא נשארו פתיתין על השולחן – יביא ממקום אחר. ובאיוב (כ כא) כתיב: "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו". שמזה דרשו חכמינו ז"ל לשייר על השולחן פת, דמזה גופה משמע דהשיור הם פתיתין, דזהו לשון "שריד".