מלאכי ב:ג הלכה: משנה תורה, הלכות דעות, משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב, שב שמעתתא וספר חסידים

כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר. כֵּיצַד. תַּלְמִיד חָכָם לֹא יִהְיֶה גַּרְגְּרָן אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ. וְלֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲכִילָה גַּסָּה. וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף לְמַלְּאֹת בִּטְנוֹ כְּאֵלּוּ שֶׁמִּתְמַלְּאִין מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה עַד שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָם. וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם". אָמְרוּ חֲכָמִים אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְהֵם הָאוֹמְרִים (ישעיה כב יג) "אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת". וְזֶהוּ מַאֲכַל הָרְשָׁעִים. וְשֻׁלְחָנוֹת אֵלּוּ הֵם שֶׁגִּנָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (ישעיה כח ח) "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם". אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַיָּיו וְדַּיּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ":

כֵּיצַד. הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִין בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (הושע ט ד) "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם". וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם":

סלולה אורת ישרים ההולכים דרך צדקה שהוא קיום העולם אשרי משכיל אל דל ובפרט ביום משתה ושמתה ויו"ט, כמבואר בזוהר (ח"ב פח, ב) וז"ל, תא חזי דכולהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש למחדי ולמחדי למסכני ואי הוא חדי בלחודואי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי כו', עלי' כתיב וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, ואי איהו בשבתא חדי אע"ג דלא יהיב לאחרא לא יהיב ליה עונשא כשאר זמנין וחגין דכתיב פרש חגיכם ולא פרש שבתכם, וכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואלו שבת לא קאמר, ובגין כך כתיב ביני ובין בני ישראל עכ"ל ובטעם הדבר דבחגין צריך יותר למחדי למסכני מבשבת גם להבין מה דכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי מה ענין חדשים לכאן ובזוהר לא הזכירו שצריך למחדי בחדשים גם מ"ש הה"ד ביני ובין בני ישראל נ"ל דמקראי קודש אינון אושפיזין עילאין קדישין וצריך למחדי לאושפיזי, וזו היא שמחתם לשמח נפש העניים האומללים הם יקחו חלקם והנה להשגת תכלית הענין אמשול לך משל, למלך שלטון שנתארח לבית כפרי אחד אשר תחת ממשלתו ויכירהו, ולא שת לבו אליו לכבדו כראוי ויחר אף המלך בו, וישא עיניו והנה איש בא אליו והוא ציר שלוח מכפרי אחר לאמר אם על המלך טוב יבא אל המשתה אשר אעשה לו, ויבא המלך אל בית האיש ההוא והנה גם זה האיש לא שת לבו אל המלך ולא כבודו גם הוא, אדין מלכא בנס וקצף סגי ברגז וחמא, אמר הדמין יתעבד וביתיה נולי ישתוי, כי יותר רעה מעשה זה האיש מהראשון, כי אל הראשון מעצמו בא אליו המלך וזה שלח אחריו, גם על השליח קצף כי הוא היה הסבה לבושתו והנה בשבת דקביעי וקיימי ומעצמם באו האושפיזין לאו עונשיה סגי אבל בחגים ומועדים שהם ע"י ישראל כמאמרם ז"ל אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם אל תקרא אותם אלא אתם, ואם אז אינו תכבד האושפיזין עונשיה סגי, לזה אמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, כיון דהזמנים נקראים ע"י החדשים, וגם על השליח כועס שהם החדשים, לזה אמר הה"ד אות היא ביני ובין בני ישראל, משום דשבת קביעא וקיימא ואמרינן מקדש השבת וישראל והזמנים דשבת הוא אות בינו ובין בני ישראל וחגים בין ב"י ובינו, ומשום דשבת קביעא וקיימא וזמנים ע"י ישראל נקראים והבן וגם כיון שצריך להראות פני אלהים בחגים וזמנין שנאמר יראה כל זכורך, ע"כ צריך שיהיה עכ"פ בזמנים הללו בצלם ודמות עתירי ומסכני כחדא ולא יהיה ח"ו כבהמה.