הָבִ֨יאוּ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל־בֵּ֣ית הָאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֙רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי׃
אהבת חסד
והפרשת מעשר הוא ענין גדול, כמו שאמרו בתענית דף ט'. על הפסוק (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר. ובכל דבר אסור לנסות הקדוש ברוך הוא, ובזה מתר, מטעם שאמר הכתוב (מלאכי ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די". וכן נפסק (ביורה דעה סימן רמ"ז סעיף ד'), דבמעשר מתר לנסות השם יתברך *וכן משמע בתוספות תענית ט'., וכן בספר 'אור זרוע' (הלכות צדקה סימן י"ג), דמה שאמרו שם: "עשר בשביל שתתעשר" אינו קאי דוקא למעשר תבואה, רק אפילו למעשר כספים; ועל זה קאי סגית הגמרא שם, דמתיר לנסות. והנה ב'פתחי תשובה' שם ביורה דעה (סימן רמ"ז ס"ק ב') הביא בשם איזה פוסקים, שחולקין על השלחן ערוך, וסוברין דאף דאמת הוא דצדקה, וכל שכן מעשר, מעשרת את האדם [וכדאיתא במדרש משלי פרק י"א על הפסוק (משלי י"א כ"ד): "יש מפזר ונוסף עוד": אמר ר' אבהו: אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע שהוא מוסיף, שנאמר: "יש מפזר ונוסף עוד"]. על כל פנים, לנסות את השם יתברך בזה - אסור. ומה שהתירו לנסות, הינו דוקא במעשר תבואה, אבל לא במעשר כספים, דהוא רק בכלל צדקה. ונראה לי ראיה, שהדין עם השלחן ערוך; דאם תאמר דוקא במעשר תבואה, שמקים בזה מצות עשה מן התורה, הינו, מצות עשה דמעשר, אם כן היכי קאמר שם ר' יוחנן לינוקא (לתינוק) דריש לקיש: זיל נסי (לך נסה). והלא במעשר כספים אסור לנסות. ואין לומר דכונת ר' יוחנן הוא על מעשר תבואה, ואזיל (והולך) לשיטתו ביבמות דף פ"ב. דסבירא לה דבארץ, מעשר תבואה הוא עתה מן התורה, הלא הביא לזה ראיה מקרא, ד"הביאו את כל המעשר וגו', ובחנוני נא בזאת", הנאמר במלאכי (ג' י') בימי תחלת בית שני. וידוע דמלאכי - זה עזרא (מגלה ט"ו.). והלא לרבנן דר' יוסי שם ביבמות, תרומות ומעשרות אף בימי עזרא הוא מדרבנן, משום שלא עלו אז כל ישראל, וכמבאר ביורה דעה בסימן של"א (סעיף ב'); ואיך מתר במצוה זו לנסות את השם יתברך, אחרי שאין מחיב בה עתה מן התורה לדידהו ודחק לחלק לענין לאו דאוריתא בין דבר שחיובו מדרבנן במעשר על כל פנים ובין מעשר כספים. אלא ודאי דטעם שהתיר הכתוב לנסות, אינו מחמת שמקים מצות מעשר תבואה, רק מחמת שמחזיק בזה ידי הכהנים והלוים, ויש טרף בבית ה', ועל ידי זה יהיה ביכלתם להתחזק בתורת ה'; ולכן אמר (שם): "ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה', אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה וגו"'. שבזכות שנותנין טרף, בזכות זה באה הברכה. וכענין שאמר הגמרא בחלין (ק"ל:): אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ, שנאמר (דברי הימים ב', ל"א ד'): "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה"', עין שם בגמרא. ואם כן הכי נמי לענין מעשר כספים בזמננו, שעקרו נתקן לכתחלה להחזיק ידי עמלי תורה. וכדאיתא במדרש תנחומא פרשת ראה (סימן י"ח): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר; עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה, גם בזה מתר לנסות השם יתברך. ונמצינו למדין מן המדרש הנ"ל, שעקרו נתקן לכתחלה להחזיק ידי עמלי תורה, ועין מה שכתבתי בפנים בסוף הפרק (פרק י"ט סעיף א')..
ספר מצוות קטן
שלא לנסות השם דכתיב (דברים ו׳:ט״ז) לא תנסו את ה' אלהיכם שלא יאמר אעשה מצוה זו ואראה אם יעשה לי השם מה שתלוי בשכרה אבל בהפרשת מעשר מותר שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) בחנוני נא בזאת וגו':
אהבת חסד
בו יבאר מדין חלוקת מעשר ודין חומש
א. ועתה נבוא לבאר את אפן החלוקה של מעות מעשר. הנה ידוע דמעות מעשר - עקרו הוא לצדקה לחלק לעניים. וקרוביו העניים הם קודמין בזה לאחרים [ודין הקדימה בהן גופא, עין ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ג'], ואפילו לבניו הגדולים, שאינו חיב לטפל בהם, יכול לתן להם מעשרותיו, דכיון שאין להם משל עצמם, הוי צדקה גמורה, ואפילו יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר; ואפילו לאביו ואמו מתר לתת אם הוא עני. אך אם יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר - אמרו חכמים (קדושין ל"ב.): תבא מארה, למי שמפרנס אביו ואמו ממעות צדקה. (עין בסימן ר"מ סעיף ה' ורמ"ט סעיף א' בש"ך שם). ואם קרוביו *אבל עניים הם קודמין אפילו לבעלי תורה, כמו שכתב בש"ך (בסימן רנ"א סעיף קטן י"ז). ואין סתירה לזה ממה שהבאתי לקמן בפרק כ' אות ד' מר' מאיר, עין שם, דנוכל לומר, דהכונה במה שאמרו: בניך, מה את עביד עליהון (בניך, מה אתה עושה עליהם) הינו, מה תניח לבניך אחר מיתתך אבל בחייו היה מפרנס להון בסלע אחד שהתפרנס בו. ואף דמשמע ממדרש (תנחומא פרשת ראה סימן י"ח), דמעשר נתקן עקר לעמלי תורה, מכל מקום בימינו, על ידי שהוא נותן מעשר, פוטר עצמו מצדקה, ובצדקה זכתה התורה לקרוב יותר. ומכל מקום צריך עיון באיש אשר השעור מעשר הוא יותר מכדי השגת ידו, דמדינא אינו מחיב בזה, רק שרוצה לזכות במצות, אם מחיב גם כן לתנם לקרוביו, או דיכול לתנם לעמלי תורה. אינם עניים, ומחלקם לעניים אחרים, מהנכון שיהדר לכתחלה לחלקם לעמלי תורה למען יחזקו בתורת ה'. כי משמע במדרש, דעקר המעשר נתקן בשביל להחזיק לעמלי תורה. דזה לשון המדרש תנחומא פרשת ראה סימן י"ח (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר; עשר *והנה, אם המעשר מועיל להעשיר, קל וחמר שיועיל שלא יתחסר ! אמנם, כי הנה ידוע שיש הרבה דברים, שמביא לאדם לידי עניות, כההיא דאמרינן (בסכה דף כ"ט;): בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכו'. ולכך רמז לנו המדרש, שאפילו אם יש לו דבר שגורם לידי עניות, ויש לו כנגדו מצות מעשר - מועיל זכות מעשר על כל פנים שלא יתחסר. בשביל שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים [הינו, שאותן אנשים עוסקין במסחר], שיפרישו אחד מעשרה לעמלי תורה. וגם על ידי זה הבטיח הכתוב, שבאה ברכה לתוך ביתו של אדם, כדכתיב (מלאכי ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'", הינו, על ידי שיהיה טרף בביתי, יוכלו הכהנים והלוים לעסק בתורת ה'. ועבור זה: "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", כי תכף לתלמיד חכם ברכה, כמו שאמרו -חז"ל (ברכות מ', ב.) [וכענין שאמרו בחלין (ק"ל:): אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ, שנאמר (דברי הימים ב', ל"א ד'): "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'"]. ואם אינו יכול לחלק כלם לבעלי תורה, יראה לחלק להם על כל פנים רבם או חצים. וכן מצאתי ב'כנסת גדולה על יורה דעה בסימן רמ"ט סעיף א', עין שם. וכן מוכח מ'שיטה מקבצת' על כתבות דף נ'. בשם הרב המעילי, דמעשר הוא דגמא דמעשר הנתן לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה'.
א. ועתה נבוא לבאר את אפן החלוקה של מעות מעשר. הנה ידוע דמעות מעשר - עקרו הוא לצדקה לחלק לעניים. וקרוביו העניים הם קודמין בזה לאחרים [ודין הקדימה בהן גופא, עין ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ג'], ואפילו לבניו הגדולים, שאינו חיב לטפל בהם, יכול לתן להם מעשרותיו, דכיון שאין להם משל עצמם, הוי צדקה גמורה, ואפילו יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר; ואפילו לאביו ואמו מתר לתת אם הוא עני. אך אם יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר - אמרו חכמים (קדושין ל"ב.): תבא מארה, למי שמפרנס אביו ואמו ממעות צדקה. (עין בסימן ר"מ סעיף ה' ורמ"ט סעיף א' בש"ך שם). ואם קרוביו *אבל עניים הם קודמין אפילו לבעלי תורה, כמו שכתב בש"ך (בסימן רנ"א סעיף קטן י"ז). ואין סתירה לזה ממה שהבאתי לקמן בפרק כ' אות ד' מר' מאיר, עין שם, דנוכל לומר, דהכונה במה שאמרו: בניך, מה את עביד עליהון (בניך, מה אתה עושה עליהם) הינו, מה תניח לבניך אחר מיתתך אבל בחייו היה מפרנס להון בסלע אחד שהתפרנס בו. ואף דמשמע ממדרש (תנחומא פרשת ראה סימן י"ח), דמעשר נתקן עקר לעמלי תורה, מכל מקום בימינו, על ידי שהוא נותן מעשר, פוטר עצמו מצדקה, ובצדקה זכתה התורה לקרוב יותר. ומכל מקום צריך עיון באיש אשר השעור מעשר הוא יותר מכדי השגת ידו, דמדינא אינו מחיב בזה, רק שרוצה לזכות במצות, אם מחיב גם כן לתנם לקרוביו, או דיכול לתנם לעמלי תורה. אינם עניים, ומחלקם לעניים אחרים, מהנכון שיהדר לכתחלה לחלקם לעמלי תורה למען יחזקו בתורת ה'. כי משמע במדרש, דעקר המעשר נתקן בשביל להחזיק לעמלי תורה. דזה לשון המדרש תנחומא פרשת ראה סימן י"ח (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר; עשר *והנה, אם המעשר מועיל להעשיר, קל וחמר שיועיל שלא יתחסר ! אמנם, כי הנה ידוע שיש הרבה דברים, שמביא לאדם לידי עניות, כההיא דאמרינן (בסכה דף כ"ט;): בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכו'. ולכך רמז לנו המדרש, שאפילו אם יש לו דבר שגורם לידי עניות, ויש לו כנגדו מצות מעשר - מועיל זכות מעשר על כל פנים שלא יתחסר. בשביל שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים [הינו, שאותן אנשים עוסקין במסחר], שיפרישו אחד מעשרה לעמלי תורה. וגם על ידי זה הבטיח הכתוב, שבאה ברכה לתוך ביתו של אדם, כדכתיב (מלאכי ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'", הינו, על ידי שיהיה טרף בביתי, יוכלו הכהנים והלוים לעסק בתורת ה'. ועבור זה: "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", כי תכף לתלמיד חכם ברכה, כמו שאמרו -חז"ל (ברכות מ', ב.) [וכענין שאמרו בחלין (ק"ל:): אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ, שנאמר (דברי הימים ב', ל"א ד'): "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'"]. ואם אינו יכול לחלק כלם לבעלי תורה, יראה לחלק להם על כל פנים רבם או חצים. וכן מצאתי ב'כנסת גדולה על יורה דעה בסימן רמ"ט סעיף א', עין שם. וכן מוכח מ'שיטה מקבצת' על כתבות דף נ'. בשם הרב המעילי, דמעשר הוא דגמא דמעשר הנתן לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה'.