עַתָּה֮ רֽוּץ־נָ֣א לִקְרָאתָהּ֒ וֶאֱמָר־לָ֗הּ הֲשָׁל֥וֹם לָ֛ךְ הֲשָׁל֥וֹם לְאִישֵׁ֖ךְ הֲשָׁל֣וֹם לַיָּ֑לֶד וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃
ערוך השולחן
אין שואלין בשלום אשה כלל אפילו ע"י שליח, ואפילו ע"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים, אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה. והטעם שאין שואלין בשלום אשה – דשמא מתוך שאילת שלום אפילו ע"י שליח יהיו רגילין זה עם זו ויבואו לידי חיבה [רש"י שם], ולפ"ז אין האיסור רק בשאילת שלום שיש בזה קירוב דעת ואהבה, אבל לאמר לה "צפרא טבא" וכה"ג – נראה דאין איסור. ולשאול לאחר מה שלום אשה פלונית, י"א דגם זה רק ע"י בעלה שרי ולא ע"י אחר [חמ"ח], ויש מתירין [ב"ח]. ולשאול לאשה על שלום אישה שרי [מהרש"א ב"מ פ"ז.], ויש רוצים לאסור מטעם קול באשה ערוה, ואינו נראה, דבסתם דיבור לא נאסרה עם הנשים, ורק בקול ערב שהשומע נהנה מזה [שם]. ולכתוב במכתב "פ"ש לזוגתך" או "ותאמר שלום לזוגתך" – אסור, דזהו שאילת שלום ע"י בעלה, אבל לשאול בשלומה במכתב – מותר, דהרי שואל לבעלה איך שלומה. ובבתו וכלתו ואחותו – נראה דאין איסור כלל בשאילת שלומם דלא שייך בהן קירוב דעת, דדרך ארץ כן הוא שהאב שואל בשלום זרעו וחוב הוא עליו, וכן אחיו לאחותו. ועקרי העניינים האלה תלוי הכל לפי דעת ויראת שמים, ואם יצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא בלבו כלל – אין חשש בשאילת שלום [ריטב"א שם], ולכן מצינו באלישע שאמר למשרתו "רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ" (מ"ב ד כו), אך משם אין ראיה, דע"פ הדיבור עשה הכל שהרי נביא היה. [וצ"ע מב"מ פ"ז., אלא דצ"ל מדכתיב בתורה למידין הימנה, וא"כ גם מאלישע ראיה].