משלי ו:טז הלכה: חפץ חיים וספר חסידים

כָּל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ דְּאָסוּר, הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא (ח) אֱמֶת גָּמוּר, שֶׁאֵין בּוֹ תַּעֲרובֶת שֶׁקֶר. וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} אִם הָיוּ אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה מִתְּחִלָּה, וְהוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל מִזֶּה לָזֶה, רָשָׁע מִקְרֵי, וְהוּא מְתֹעָב עֲבוּר זֶה מְאֹד לִפְנֵי ה' כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {משלי ו' טז יט}: שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנִא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ וְכוּ' וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים. וְאָמְרוּ חֲזַל {ויקרא רבה מצרע פרשה טז סא}, דְּזוֹ הִיא הַשְּׁבִיעִית הַקָּשָׁה שֶׁבְּכֻלָּן. אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם בְּלֹא זֶה הָיוּ גַּם כֵּן (ט) שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה מְאֹד, וְשׁוֹמֵעַ שֶׁאֶחָד מְדַבֵּר רָעָה עַל חֲבֵרוֹ, וְהוּא הוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל, רָכִיל מִקְּרֵי.

יש חסיד שלבו דולק אחר רצון בוראו ואינו מרבה מעשים טובים כחסיד החכם מפני שקבל מרבו ומה שחבירו לא הרבה לפי שלא קבל מרבו ואלו היה יודע היה מקיים לפי שאמרו לעולם יהא אדם ערום ביראה והנה מי שלא למד שאין לבו כספוג לקבל הלימוד ואפי' קבל הרי זה לבו סתום פעמים ומפוזר שאין יכול להבין ולדעת מצינו בתורה שכל מי שיכול להבין אע"פ שלא נצטוה נענש עליה על שלא שם על לבו שנא' (במדבר לא יד) ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה ולמה לא ענו לו ולמה לא צוית לנו והלא לא אמרת לנו להמית הנשים אלא שידע משה שהיו חכמים ובקיאים לדון ק"ו ומה כנענים שכתוב בהם לא תחיה כל נשמה למען שלא ילמדו אתכם לעשות וגו' וכתיב (דברים ז ד) כי יסיר את בנך מאחרי שמא יחטיאך להבא אלו שכבר חטאו והחטיאו לא כל שכן שהיה לכם לדון קל וחומר וכן למה לא אמר בלעם באמור המלאך לו על מה הכית אתונך היה לו להשיב מה עון עשיתי שהכיתי את אתוני ואפי' צער ב"ח אין כאן שלא רבצה מחמת משוי כשלחצה רגלו למה לא היה לו להכותה אלא שהיה לו לחשוב שמא שלא ברצון הקב"ה הוה שאקללם שהוא לא נתן לי רשות אלא להגיד להם העתידות שנאמר (במדבר כב כ) אם לקרא לך באו האנשים שתגיד להם העתידות והקב"ה ראה ששמח אם יתן לו רשות לקלל את ישראל וזהו שנאמר (במדבר כב לד) חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך אדרבא איפכא מסתברא לפי שלא ידע שהיה נצב לקראתו לא חטא אלא כך אמר חטאתי שלא שמתי לב לדעת שלא פשפשתי וחקרתי באיזה עון הוא מכאן שיהא אדם ערום ביראה הואיל ומענישים אותו על שאינו יודע שיש לדעת ולחקור שהרי לפני השליט לא תוכל לאמר כי שגגה היא ולא יכל לומר שמעי לשלמה שכחתי שיצאתי אל נחל קדרון על כן אמרתי אכתוב ספר ליראי ה' פן יענשו והם סבורים שעל חנם הוא וחלילה לאל מרשע כי לא אל חפץ רשע אתה וכתיב (יחזקאל לג ז-ח) והזהרת אתהם ממני באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרת ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת צדיק חיו יחיה ואתה את נפשך הצלת שבעה אזהרות כנגד תועבות לבו וכנגד שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו וכנגדו שבע כחטאתיכם ואתה את נפשך הצלת אבל אינו אומר זכית או צדקת אלא את נפשך הצלת מכאן שכל שנענש חבירו והוא אינו מזהירו לומר אל תעשה הרי כל העונש שמקבל מעלין על זה כאילו הרגו לפי שהיה לו להזהירו ולא הזהירו ותובעין מזה דמו של זה וזהו מידו דמו אבקש על כן ערכתי זה ספר היראה למען יזהר הירא דבר ה' ויותר מהמה בני הזהר ואם שגיתי בו יתקן ויבין החכם למען יירא את ה' כל הימים באמת:

חכמת נשים בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה פסוקים שבקריי' שיש בהם חכמה ויראה. ואלו הן ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו. ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. ויאמר אלהים הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו. תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה. יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענוה. הרי שבעה חכמה ויראת ה' בשבעה פסוקים כנגד שבעה דברים שהם רעות לנשמה ומושכים אותה לחטאים שנא' (משלי ו טז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו ושבעה ראייה שמיעה דיבור מעשה ידים והילוך רגלים ושכיבת נשים ולב חורש רעה ושבעה באדם עמידת הרגל כפיית ידים ורגלים ועל ברכים וישיבה ושכיבה על ארבע רוחות על שני צדדים ועל הקדקוד ועל הפנים ד"א שבעה איברים עינים אזנים פה להוציא דיבור וגרון להכניס מאכל ומשתה ידים ורגלים וערוה אלו חצבה עמודיה שבעה. בנתה ביתה שכלם תלויים בבית הלב המנהיג חכמות למנוע ולעצור רוחו ביראת ה' כנגדם שבעה כתות מקבלי שכינה ועל שבע עבירות שכתבתי שהלב מנהיגם עליהם: