משלי ו:כב הלכה: חיי אדם, אהבת חסד, ספר חסידים וערוך השולחן

דין כשיתעורר משנתו ודין מצות הנהוגים בכל רגע (בש"ע סי' א ב):
מצות עשה מן התורה שיהיה אדם דבוק תמיד במחשבתו בהקב"ה כדכתיב את ה' אלהיך תירא וגו' ובו תדבק וכי אפשר לאדם שיהיה דבוק בהקב"ה אלא ר"ל שידבק תמיד מחשבתו בו כדכתי' שויתי ה' לנגדי תמיד. והוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים כי אין ישיבת האדם והוא לבדו בביתו כישיבתו ועסקיו ותנועותיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו כדבורו במושב המלך וכ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מכה"כ עומד עליו ורואה במעשיו כדכתי' אם יסתר איש במסתרי' ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו היראה והכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד (סימן א'): ואל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא ית"ש ועכ"פ לא יתקוטט עמהם (והעיקר בעבודת הבורא בהצנע לכת ולהסתיר מעשיו הטובים מבני אדם והבט נא וראה מה דאיתא בזוהר הקדוש פ' חיי ופ' שלח זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא כמה איהו רב ועילאה בההוא עלמא כו' מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר אך גם בזאת צריך האדם לדעת אם ח"ו פיתוי היצר הוא לבל עשות מעשה טוב מחמת שיהיה בפרהסיא ע"ז נאמר ובתחבולות עשה מלחמה ועיין בחובת הלבבות שער יחוד המעשה פ"ה) וכשידבק האדם מחשבתו בה' ית"ש בודאי יהיו כל מעשיו לשם שמים כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו. וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו ולהשלים חפצו ותאותו אינו משובח אא"כ עשה לשם שמים. וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפילו בזמן שהיא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה. וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו ה"ז מגונה ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וממלאי' מקומו אינו משובח אלא יכוין שיהיה לו בנים לעבודת בוראו או שיכיין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו וכן בשיחה אפילו לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר חייב אדם לתת עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיבוא לידי עבוד' הבורא יתברך יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד (סימן רל"א). וראיתי לאנשי מעשה שקודם אכילה היו אומרים הנני רוצה לאכול ולשתות כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הבורא ית"ש (ועיין לקמן כלל מ"ה סי' ד') וז"ש הכתוב במשלי בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. ובארתי שכוונת הכתוב שיהיה אדם כמו סומא שאי אפשר לו להלוך כי אם ע"י המושך אותו ובאם שילך יחידי יפול ויסתכן כן האדם יהיה בכל מעשיו שא"א לו לעשות איזה דבר כ"א על פי התורה וז"ש בהתהלכך תנחה אותך ר"ל תנהג אותך. ואפילו בשעה שא"א לו לעסוק בתורה כגון שעת השינה תדע שהיא תמתין עליך (מלשון ואביו שמר). ואז תיכף בהקיצותך היא תשיחך תיכף תשיח ותדבר עמך. וכמו שכתב החסיד בחובת הלבבות לא יישן פ"א על יצועי אהבתו ואל יקיץ כ"א במתיקת זכרו ולכן תיכף כשיעור משנתו יאמר מודה אני לפניך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך אף שעדיין אין ידיו נקיות כיון שאינו מזכיר שום שם:

ועתה בכל זה נבאר היטב בעזרת ה' המדרש הנ"ל, דכונת הכתוב (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל וגו"' הוא להזהיר להאדם, שלא ילך אחר טעות היצר, שמדחה לו הלמוד וההתבוננות בקיום התורה על זמן מחר. ולזה בא הכתוב ואמר: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך"; "ועתה" דיקא (דוקא). הינו, שבכל עת יחשב, מה השם יתברך שואל מאתו עתה. ובאמת הוא ענין נורא מאד, ושיך זה להאדם בכל ימי חייו. למשל: כשקם בבקר השכם, ומתישב בנפשו איך לעשות, אם לילך לבית המדרש להתפלל, או למלאכתו, שיך על זה מה שאמר הכתוב: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך"; בודאי שואל מעמו שילך להתפלל, ולא לעסוק בחפצו מקדם, כמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ד.). ואחר שהתפלל ומתישב בנפשו, מה לעשות עתה, אם ללמד או לילך לביתו, בודאי לכתחלה המצוה, שילמד תכף אחר התפלה, כמבאר בארח חיים סימן קנ"ה (סעיף א'), אם לא שהוא אדם חלוש. ואחר שלמד ודורש מה לעשות עוד, בודאי עתה שואל השם יתברך מאתו, שילך לאכל לקים (דברים ד' ט"ו): "ונשמרתם מאד לנפשתיכם". ואחר שאכל, מצוה שילך לעסק קצת בדרך ארץ, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ב:). ואחר שעסק, ושואל עתה מה לעשות עוד, בודאי עתה שואל השם יתברך שיחזר ללמודו, כיון שיש לו פנאי. כלל הדבר - ענין "ועתה" שיך להאדם בכל רגע מימי חייו, ולכל אחד כפי עניניו. וזהו שכתוב "שאל מעמך", הינו, שלזה שואל השם יתברך עתה מאתו, שילך ללמד תורה. ולזה שואל שילך לגמל חסד עם פלוני, כי נסבב לו עתה מצוה זו, ואי אפשר להתקים בלתו, וכן כהאי גונא בכמה ענינים. וכשילך באפן זה, יעבד להשם יתברך כל ימיו על פי התורה. וזהו שכתוב (משלי ו' כ"ב): "בהתהלכך תנחה אתך". וזה מעורר לאדם להתגבר על יצרו ולשוב לה'. וזהו כונת המדרש הנ"ל.

זה יסוד לימוד היראה יסוד יראי אלהים תחלת חכמה יראת ה' כשתבא לעשות שום דבר תחשוב אם היה אדם אחר עושהו אם היה שואל לך עצה מה היית משיב לו. וכן אמר ותפארת לו מן האדם כאשר פללת לאחרים תראה לך. ראשית חכמה קנה חכמה. כשיגיע בנך ללמד אל תקנה לו אלא רב חכם וירא שמים שנאמר (משלי א ז) יראת ה' ראשית דעת וזה כדי להכניסו ביראת ה'. ועוד מכל ראשית תתן לו ראשית כל בכורי כל תרומות כל וכן תתן לו ראשית היום והלילה לברכו במה שמהנ' ביום ובלילה. וכה"א כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וככבים אשר כוננת. שהוא מעריב ערבים ויוצר אור. וכשאתה עומד משנתך והקיצות היא תשיחך ובפותחך עיניך תשים אל לבך מלאכתך וצרכיך. וקודם לתקנתך יראת ה' וכתיב (משלי א ז) יראת ה' ראשית דעת. כיצד איש יוצא מבית האסורים חייב להודות להקב"ה ואין לך חבוש יותר מן הישן לכן צריך לברך להקב"ה על מה שלא היה בך יכולת קודם לכן ולא היה בך ממשלה בגופך וברכהו על כל אבר ואבר שהיה נקשר ועתה פתחם לעשות צרכיך בהם ועל הידים שהיו מתחלה בחזקת טומאה ועוד שרוח טומאה שורה עליהם ויען שלא תנזק תטול ידיך. וכן לא ישים ידיו על עיניו עד שירחיצם ותיקנו חכמים ברכה על כל אחת ואחת כתיקנה ומעשה בחסיד אחד שהיה מברך על כל אבר ואבר ומקרא מסייעו לבי ובשרי ירננו אל אל חי. וכתיב (תהלים לה י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. והיה מתפלל על כל אברים שנבראו בו שיעבדו למי שבראם לכבודו ושלא לחטוא לו בהם לפי שהקב"ה נותן בלב טובים שלא לחטוא לו שאין מגלגלין חטא על ידו שנאמר (משלי יב כא) לא יאונה לצדיק כל און. יצר טוב ויצר הרע טוב לצדיק שרואה שהרשע מערים ערמה למצוא תאות נפשו לשעה אחת והוא פעמים משים נפשו בסכנה בעבור תאות נפשו בפעם אחת כגון הלסטים והגנבים והנואפים על ספק. ואני בעבור הקב"ה שנותן לאוהביו תאות נפשם לעתיד לבא לעולמי עולמים הנאות מכל הנאות ניאופים ותענוגים על אחת כמה וכמה שיש לי להערים. ואלו היה יצר האדם יצר טוב מתגבר עליו לעשות טובה כמו שמתגבר עליו יצר הרע לתאות בשרו לכבודו אז היה מערים בכל עומק לעשות חפצי שמים וכל יצר האדם שיכולת בידו הוא לעשות כל מה שלבו חפץ לעשות ומצוי לעשות לו בלא בושת א"צ להערים כל כך על הדבר. אבל כשאין היכולת בידו לעשות מה שלבו חפץ מפני פלוני ומפני פלוני בדבר פלוני אז צריך להערים כיצד יעשה תאות נפשו שלא יזיק לו דבר פלוני הואיל וכל אלה הדברים עמקי חכמה. וגדולים חקרי לב המצוין אצל המתאוים ואצל קנאים ואצל רודפים כבוד. לפיכך הירא את דבר ה' רואה האיך מחפשים ותרים אחר תאות נפשם ותאות רגע ספק משליכים נפשם מרחוק וכל שכן אני וכן אמר ונקדשתי בתוך בני ישראל שנהרגים על קדושת ה' שנאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום הרי יצר הרע טוב לאדם שאילו לא היה יצר הרע שולט על האדם מה שכרו אשר יקבל על הטובה עתה שיצרו מתגבר עליו וכופפו בעבור הקב"ה הרי יש לו שכר טוב ולרשעים יצר טוב רע להם אילו לא טעמו יצ"ט יכולים היו לומר לא ידענו מה טיבו של יצר טוב. כשיבא לידך שום דבר שלא ברצון הקב"ה. ומפני הבושת אתה מונע אותו שקשה לעשות ומפליא בעיניך הדבר או שיש לך יצה"ר שמתגבר עליך לעבור או לעשות תחשוב אילו היית בשעת השמד הרי היו לך כל היסורים או מות בעבור הבורא שנאמר (שיר השירים א ג) על כן עלמות אהבוך. ואם היו רוצים להרוג אותך או יסורים לעשות לך שנבחר מות מחיים היית סובל וכל שכן זה הדבר שאינו כל כך גדול שמתגבר עליך יצרך ומקבל שכר טוב שאדם כופף את יצרו ממאה מצות שאין יצרו מסיתו ותוקפו ודחקו עליה שהרי אמר אין שכר על המצות שיעשו לעתיד לבא. עד שלא יבאו ימי הרעה אלו ימי הזקנה. ויגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה לפיכך חוב לעשות אותו דבר שיצה"ר מתגבר עליו ומכניע את יצרו בעבור הבורא משאר מצות שאין יצר רע חושש בהן שלא תאמר הרי המצות שקולות קלה כחמורה ועון גדול נושא על מאה מצות שאין היצר מקטרג והוא עובר עליהם. יותר ממצות שהיצר מקטרג עליהם. משל למלך בשר ודם שצוה לעבדיו ללכת במקום פלוני בא אחד לומר לעבדו אחד אל תלך במקום פלוני שהמלך שלחך ואני אתן לך לטרין ולקח לטרין ולא הלך וחבירו לא הלך פי' שאחד שנדר ליתן לו שני פשיטים הרי זה שלקח רק שני פשיטים יותר עונשו שבדבר קל ביטל רצון המלך. כך זה שחוטא בדבר שאין יצרו מתגבר עליו עונשו יותר גדול וכל דבר שבא לידך לעשות ואינך עושה מפני הבושת שיקראוך חסיד שוטה תחשוב כאלו היית בשעת השמד היית נהרג על עבירה קלה אפי' ערקתא דמסאנא וכ"ש שאכוף את יצרי המסור בידי ואם גנבת תודה ותעמוד לך. ואם הבושה מלבנת פניך הרי לך כקרבן כפרה ומוטב שתתביש בפני מאה ואל תתביש בפני כמה רבבות ובפני אותם עצמם לאחר מותך. וכן המונע את המצוה מפני הבשת בין מצות עשה בין מצות לא תעשה יתבייש בפרהסיא לאחר מותו בפניהם. ואולי אפילו בחיים כמו צדקיה שאמר פן יתעללו בי ולא נכנע לפני ה' ועיורו עיניו וחשב לך שתי אותיות כף כף פי' כף כף כל כל כי כל סאון סאון כי כל העולם נדון מדה במדה שנאמר (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובערום ובחוסר כל וכל המרחם על האכזר אינו מרחם על הרחמנים ועל מי שהדין לרחם עליו כגון על בניו ועל בנותיו ואחיו וקרוביו ואין להם ויכול לכלכלם ואינו נותן להם הרי כל מה שיש לו יבוא לידי מי שאין לו זכות וצדקה פי' ליד בניו ובנותיו וקרוביו שאין צדקה שייך בפרנסתם אלא דרך רחמנות ואפילו הוא מפרנס אחרים כיון שהוא יודע שאביו ואמו ואחיו עניים ואינו מפרנסם ומפרנס אחרים אותם עצמם שהוא מפרנס לבסוף יהיו אכזרים עליו ולא ירחמוהו ולא יחזיקו לו טובה על החסד שעשה עמהם ויהפכו לו לשונאיו כי יש לך דבר שאין לו זכות לאדם אם יעשנה ואם לא יעשנה יחשב לו לרעה. כגון איש ואשתו שאוהבין ילדיהן ויש להן ומפרנסין אותן ומרחמים עליהם הרי אין זכות וצדקה. כי מאהבתן עושין לו כן כמו כלב לגוריו והדוב וכל חיות שמשימים נפשם בכפם לטרוף טרף להביא לגוריהן ואם לא יהיו מרחמים על ילדיהן ולא מפרנסים אותם ואין לילדים מאומה או שמכין אותן שלא לצורך או שלא ליסרם כלל גדול עונם מנשוא לפיכך האב שעושה טובה למקצת בניו וקצתן מואס ולא עושה אתם טובה. אותו שהוא מואס יירשנו: