משלי טז:ד הלכה: שלחן של ארבע, אהבת חסד, קיצור שלחן ערוך וספר החינוך

וכבר ידעת מחכמת היצירה באדם שיש בו שבעה נקבים. ב' אזנים. ב' נחירים. ב' עינים והשביעי הפה. והקב"ה בתר בשביעיות. ברא רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות שנא' (תהילים ס״ח:ה׳) סלו לרוכב בערבות, ברא שבעת ימי השבוע ובחר בשביעי שהוא שבת הוא שאמר (שם קלט) ימים יוצרו ולו אחד בהם. ברא ז' אקלימים ובחר בז' שהוא ארץ ישראל שנא' (שם קלב) כי בחר ה' בציון. והתבונן ע"ז הפסוק (בראשית י״ב:ו׳) והכנעני אז בארץ, ובסוד פסוק (משלי ל״א:כ״ד) וחגור נתנה לכנעני, החגור נתון באמצע הגוף. ברא שבעה נקבים בראש ובחר בשביעי שהוא הפה, וידוע שלא בחר בו מפני האכילה והשתיה אלא מפני התורה והמצוה ושיברך לשמו ושיספר תהלתו כענין השמים וצבאותיהם המספרים כבודו כמו שאמר (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. וכן כתוב (ישעיהו מ״ג:כ״א) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ומן הידוע שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, וכן הודיענו הנביא כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו וכו' למענהו לקלסו מלשון (שמות ט״ו:כ״א) ותען להם מרים, ואם הכל נברא לקלסו אצ"ל הפה שהוא כלי מיוחד לקלסו שלא נברא אלא לכך:

ואיתא בגמרא (נדרים מ'.): כל המבקר את החולה, נצול מדינה של גיהנם, שנאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'"; ואין דל אלא חולה, שנאמר וגו'; ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי ט"ז ד'): "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה". ויש לו שכר גם כן בעולם הזה, והוא מה דכתב בסיפא דקרא (תהלים מ"א ג,): "ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ וגו'" ^*ישמרהו וכו'. יפה פרש בעל 'קרן אורה' (בנדרים שם), שאלו השלשה דברים המה מדה כנגד מדה. דהנה המבקר את החולה, ראוי לו שיפקח בצרכי החולה בגוף ונפש. בגוף - בצרכי רפואתו; ובנפש - לעורר אותו לתשובה, שיפשפש במעשיו, וכמו שכתוב (תהלים ק"ג ג'): "הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחלואיכי". וזה שאמר: בעבור שהביא את החולה שישוב בתשובה, ישמרהו - ה' מיצר הרע; ובעבור שהביאו לבריאות הגוף, יחיהו מן היסורין; ובעבור שהקל עליו בכבודו, ואף שהיה גדול, הלך אל החולה שקטן ממנו, וכפי שאמרו לעיל, אפילו גדול אצל קטן - יהיה מאשר בארץ, שהכל מתכבדין בו. "ישמרהו" - מיצר הרע; "ויחיהו" - מן היסורין; "ואשר בארץ" - שיהיו הכל מתכבדים בו וכו', עין שם.

ולא נשאר לנו, רק מה שהיצר הרע מסית לאדם, שצריך לרבוי המעות כדי להנחיל הרבה לבניו אחריו. וגם זהו טענת הבל, דכי מפני שהוא אוהב לבניו, יהיה אכזרי על עצמו? הלא גם על עצמו יש לו לרחם. הגע עצמך, אלו אחד נגזר עליו, עבור שהיה מורד במלך, בענש יסורים קשים ומרים, שיעמידוהו על גחלי אש, או בענש כסף - היעלה ספק על לב איש, שיותר טוב שיתיסר ביסורי מות, ולא יתן כספו מפני רחמיו על בניו? הלא עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו. ואפילו אם היה העונש, שיתן כל אשר לו, וכל שכן, אם היה הענש שיתן רק מחצה או שלישית נכסיו, בודאי בלב שמח היה עושה כדי להנצל מאלו היסורים הקשים, ולא היה נותן בלבו כלל, על שעל ידי זה לא ישאר כל כך ממון לבניו. ואם אחד היה מיעצהו לעשות בהפוך זה, לכסיל ופתי היה נחשב בעיניו. ואתה בן אדם, בין תבין את אשר לפניך. הלא ידוע הוא שענש הגיהנם קשה ומר מאד, עד שכל העוברין בו, מורידין דמעות כמעין של שיתין, כמו שאמרו חז"ל (ערובין י"ט.). וכן שארי דינין, שעוברין על האדם אחר פטירתו, גם כן קשין הן למאד. והאדם בחייו יכול לתן כפר לנפשו, שימלט מזה, והוא שישכיל עצמו תמיד, איך להיטיב עם העני בצדקה או בחסד, וכדכתיב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'"; ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי ט"ז ד'): "וגם רשע ליום רעה" - איך לא יחוס האדם על עצמו להנצל מן הגיהנם ושאר ענשים קשים ההם? ובתנא דבי אליהו (רבה פרק כ"ז) איתא על הפסוק (ישעיה נ"ח ז'): "ומבשרך לא תתעלם": דהינו, שהאדם לא יתעלם מלהיטיב ולרחם על עצמו. ^*ואעתיק פה מה שכתב בהגהות "יש נוחלין" (הוא לשון בעל השל"ה הקדוש, שהיה בנו של המחבר "יש נוחלין") יש רעה חולה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. כי איש אשר נתן לו האלקים עשר ונכסים, ונפשו לא תשבע מן הטובה בעולם הבא, דהינו, שבשעת מיתתו, שאף שעוזב חילו לאחרים, ולא ישא בידו מאומה, עם כל זה גם בעת ההיא ממונו חביב עליו יותר מנשמתו העניה והאמללה, ואינו נותן לה די מחסורה אשר יחסר לה: שאינו מפזר מממונו לצדקות ולהקדשות מתנה מרבה והגונה כפם גמלא שחנא (לפי הגמל המשא, כלומר, אם בעל נכסים הוא, צריך לתת יותר צדקה), כדי שתלך צדקתו לפניו לשמרו בדרך מכל אותן כתות מלאכי חבלה, ומכל אותן חילות של מלאכי אף וחמה ומשחית, אשר כל האויר שמן הארץ עד לרקיע מלא מהן, ובהכרח צריכה נשמתו לעבר בין כל אותן החילות וכחות הטמאה; ופוגעין בה, ומעכבין עליה את הדרך, ומצערין אותה בכל מיני ענויים וצער, רחמנא לצלן, ואז יצטרך שצדק לפניו יהלך לשמרו בדרך, ולהביאנו אל המקום אשר הכין לו; והרבה מבני אדם אינם משימין לב על זה בחייהם ובמותם כשנפרדו. הוי סכל, הוי אויל, זכר נא למי היית עמל וטורח כל ימיך - הלא על עולם שאינו שלך. ועתה גם עתה בצאת נפשך כי תמות, ותוכל לקנות עולמך בשעה אחת ושכר הרבה מאד ינתן לך על ידי ממונך. עם כל זה אינך רוצה לחסר אותו, אף כי איש נכרי יאכלנו, ולאשר לא עמל בו תתננו בעל כרחך, ומאומה לא תשא בידך. היש דבר זר ורחוק בעולם כזה וכי תאמר בלבבך, שעשית צדקות בחייך, חדל לך מזה, כי במה נחשב הוא ואין הקמץ משביע; כי בודאי אין זה מספיק למרחק רב הדרך שתלך. וכל זה הוא מכון כדברינו אלה. הרי סלקנו בעזרת ה' כל הטענות שיפלו בזה.