עָ֭שִׁיר בְּרָשִׁ֣ים יִמְשׁ֑וֹל וְעֶ֥בֶד לֹ֝וֶ֗ה לְאִ֣ישׁ מַלְוֶֽה׃
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר הַדִּינִין שֶׁזֶּה טוֹעֵן וְזֶה טוֹעֵן אוֹ כְּשֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה נָדוּן כָּאן וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל. אֲבָל אִם אָמַר הַמַּלְוֶה נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל כּוֹפִין אֶת הַלּוֶֹה וְעוֹלֶה עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ז) "עֶבֶד לוֶֹה לְאִישׁ מַלְוֶה". וְכֵן אִם טָעַן זֶה שֶׁהִזִּיקוֹ אוֹ גְּזָלוֹ וְרָצָה הַטּוֹעֵן לַעֲלוֹת כּוֹפִין בֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ אֶת הַנִּטְעָן לַעֲלוֹת עִמּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
שולחן ערוך, חושן משפט
כיצד מזמינים לדין ועל פי מי. ובו ו סעיפים:
כיצד מזמינים בעל דין לדין שולחים לו ב"ד שלוחם שיבא ליום המזומן לדין לא בא מזמינים אותו פעם שנית לא בא מזמינים אותו פעם שלישית לא בא ממתינים לו כל היום לא בא מנדין אותו למחרתו בד"א במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס אבל מי שהוא מצוי בעיר אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת ואם לא בא כל אותו יום מנדין אותו למחרתו: הגה הלך הב"ד למקום אחר צריך לילך אחריהם ואם לא הלך מנדין אותו (ב"י) והשליח ב"ד נאמן לומר הקלני או הקלה הדיין או לא רצה לבוא לדין ומשמתין (פי' הנדוי או החרם שם מיתה) אותו על פיו אבל אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיבואו שנים ויעידו שנמנע לבוא ואין שליח ב"ד חייב באמירת דברים משום לשון הרע: הגה מי שאומר שאינו חושש על גזירת ב"ד או חכם אע"פ שבא לב"ד מנדין אותו הואיל ואומר שלא בא מחמת גזירתו הוי אפקירותא וע' בי"ד סי' של"ד ואם אמר לא אדון לפניכם אלא לפני ב"ד אחר ע' לקמן סי' י"ד מי שלא יוכל לבא לב"ד כי צריך לילך למרחקים יש להודיע לב"ד ולשום התנצלותו ולבקש זמן אחר ואם לא עשה מנדין אותו אע"פ שלא היה יכול לבא (מהרי"ק שורש י"א) מי שקבל עליו ב"ד של שנים (בקנין) והזמינוהו ולא בא מנדין אותו בב"ד של שלשה (ב"י בשם תשו' הרשב"א):
כיצד מזמינים בעל דין לדין שולחים לו ב"ד שלוחם שיבא ליום המזומן לדין לא בא מזמינים אותו פעם שנית לא בא מזמינים אותו פעם שלישית לא בא ממתינים לו כל היום לא בא מנדין אותו למחרתו בד"א במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס אבל מי שהוא מצוי בעיר אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת ואם לא בא כל אותו יום מנדין אותו למחרתו: הגה הלך הב"ד למקום אחר צריך לילך אחריהם ואם לא הלך מנדין אותו (ב"י) והשליח ב"ד נאמן לומר הקלני או הקלה הדיין או לא רצה לבוא לדין ומשמתין (פי' הנדוי או החרם שם מיתה) אותו על פיו אבל אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיבואו שנים ויעידו שנמנע לבוא ואין שליח ב"ד חייב באמירת דברים משום לשון הרע: הגה מי שאומר שאינו חושש על גזירת ב"ד או חכם אע"פ שבא לב"ד מנדין אותו הואיל ואומר שלא בא מחמת גזירתו הוי אפקירותא וע' בי"ד סי' של"ד ואם אמר לא אדון לפניכם אלא לפני ב"ד אחר ע' לקמן סי' י"ד מי שלא יוכל לבא לב"ד כי צריך לילך למרחקים יש להודיע לב"ד ולשום התנצלותו ולבקש זמן אחר ואם לא עשה מנדין אותו אע"פ שלא היה יכול לבא (מהרי"ק שורש י"א) מי שקבל עליו ב"ד של שנים (בקנין) והזמינוהו ולא בא מנדין אותו בב"ד של שלשה (ב"י בשם תשו' הרשב"א):
שולחן ערוך, חושן משפט
אם אחד מבעלי דינין אומר נלך לבית דין הגדול ודין האומר מאיזה טעם דנתוני. ובו ח סעיפים:
שנים שנתעצמו בדין זה אומר נידון כאן וזה אומר נעלה לב"ד הגדול כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנים לו ואח"כ מוציאים ממנו ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול כותבים ושולחים ושואלים ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב ב"ד הגדול ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח: הגה מיהו אם א' מבעלי הדינים או הדייני' רוצה לשלוח למרחקים ויש חכם סמוך להם הראוי לדון שולחים לסמוך אע"פ שהרחוק יותר חכם דלאו כל כמיניה לגרום הפסד לבעל דין להרבות שכר השליחות וכ"ש אם חכם אחר בעירן הראוי לדון (מרדכי ס"פ זה בורר) ואם שני חכמי' סמוכי' בשוה הולכין אחר הגדול (נ"י ר"פ זה בורר) במה דברים אמורי' בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען או כשאמר המלוה נידון כאן והלוה אומר נלך לב"ד הגדול אבל אם אמר המלוה נלך לב"ד הגדול כופין את הלוה ועולה עמו וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה בד"א כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומ' ונפטר וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב"ד הגדול (וי"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור לפי מה שהוא מקרי ב"ד הגדול) (טור) אבל (אם) יש מקומות (באותה מדינה) שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלוני לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו כופין את הלוה והולך עמו: הגה אם יש (לתובע) עדים או ראיה ונראה לב"ד שבעירו שיש ממש בטענותיו אבל בלא"ה אין כופין אותו לילך עמו (טור) וי"א דלטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע וכל א' יכול לכוף חבירו לילך עמו (טור בשם ר"ת) וכל זה מדינא אבל כבר נהגו בזמן הזה שכ"ז שיש ב"ד בעיר אין א' יכול לכוף חבירו שילך עמו לב"ד אחר (מהרי"ק שורש כ"א) כי אין לנו עכשיו ב"ד הגדול או בית הועד ולכן לא יוכל לדחותו אבל יכול לדחותו שלא לדון עמו עד יום שלישי ומיד יבררו דיינים אבל אכסנאי שתובע לבני העיר או ב' אכסנאים צריך לדון עמו מיד ולא יוכל לדחותו (מרדכי בשם מהר"ש) וכן בן העיר שתובע לאכסנאי בכ"מ שימצאנו ויש שם ב"ד מכריחו שם לדין (מהרי"ק שורש י"ד) וכל זה כשיש ב"ד בעירן אבל אם אין ב"ד שם כל א' יוכל להכריח חבירו שילך עמו לב"ד לדון עמו (מרדכי ס"פ זה בורר ופסקי מהרא"י סי' ס"ה) התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אף ע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול (מהרי"ק שורש א') ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון (בעיר התובע) או [בעיר] אחרת אא"כ יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם (ת"ה סי' ש"ה ופסקיו סי' ס"ב) וע"ל סי' ע"ג כתבתי אימת יכול לעכב מעותיו. אב שיש לו תביעה על בנו צריך לילך הבן אע"פ שהוא הנתבע אחר אביו כמו שנתבאר (בי"ד סי' ר"מ) עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדור בעיר אחרת אע"פ שהב"ד שבעירו יותר גדול (ב"ז סי' תי"ח):
שנים שנתעצמו בדין זה אומר נידון כאן וזה אומר נעלה לב"ד הגדול כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנים לו ואח"כ מוציאים ממנו ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול כותבים ושולחים ושואלים ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב ב"ד הגדול ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח: הגה מיהו אם א' מבעלי הדינים או הדייני' רוצה לשלוח למרחקים ויש חכם סמוך להם הראוי לדון שולחים לסמוך אע"פ שהרחוק יותר חכם דלאו כל כמיניה לגרום הפסד לבעל דין להרבות שכר השליחות וכ"ש אם חכם אחר בעירן הראוי לדון (מרדכי ס"פ זה בורר) ואם שני חכמי' סמוכי' בשוה הולכין אחר הגדול (נ"י ר"פ זה בורר) במה דברים אמורי' בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען או כשאמר המלוה נידון כאן והלוה אומר נלך לב"ד הגדול אבל אם אמר המלוה נלך לב"ד הגדול כופין את הלוה ועולה עמו וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה בד"א כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומ' ונפטר וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב"ד הגדול (וי"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור לפי מה שהוא מקרי ב"ד הגדול) (טור) אבל (אם) יש מקומות (באותה מדינה) שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלוני לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו כופין את הלוה והולך עמו: הגה אם יש (לתובע) עדים או ראיה ונראה לב"ד שבעירו שיש ממש בטענותיו אבל בלא"ה אין כופין אותו לילך עמו (טור) וי"א דלטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע וכל א' יכול לכוף חבירו לילך עמו (טור בשם ר"ת) וכל זה מדינא אבל כבר נהגו בזמן הזה שכ"ז שיש ב"ד בעיר אין א' יכול לכוף חבירו שילך עמו לב"ד אחר (מהרי"ק שורש כ"א) כי אין לנו עכשיו ב"ד הגדול או בית הועד ולכן לא יוכל לדחותו אבל יכול לדחותו שלא לדון עמו עד יום שלישי ומיד יבררו דיינים אבל אכסנאי שתובע לבני העיר או ב' אכסנאים צריך לדון עמו מיד ולא יוכל לדחותו (מרדכי בשם מהר"ש) וכן בן העיר שתובע לאכסנאי בכ"מ שימצאנו ויש שם ב"ד מכריחו שם לדין (מהרי"ק שורש י"ד) וכל זה כשיש ב"ד בעירן אבל אם אין ב"ד שם כל א' יוכל להכריח חבירו שילך עמו לב"ד לדון עמו (מרדכי ס"פ זה בורר ופסקי מהרא"י סי' ס"ה) התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אף ע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול (מהרי"ק שורש א') ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון (בעיר התובע) או [בעיר] אחרת אא"כ יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם (ת"ה סי' ש"ה ופסקיו סי' ס"ב) וע"ל סי' ע"ג כתבתי אימת יכול לעכב מעותיו. אב שיש לו תביעה על בנו צריך לילך הבן אע"פ שהוא הנתבע אחר אביו כמו שנתבאר (בי"ד סי' ר"מ) עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדור בעיר אחרת אע"פ שהב"ד שבעירו יותר גדול (ב"ז סי' תי"ח):