נחמיה יג:כד הלכה: משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים, משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ואבודרהם

כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג כד) ״וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית״ וְגוֹ׳‎ (נחמיה יג כד) ״וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וְעַם״. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיֵּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה׳‎ וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג:

בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לִקְרוֹת קוֹרֵא וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת מַקְרִין אוֹתוֹ. נִמְנְעוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין יוֹדְעִין לִקְרוֹת מִלְּהָבִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּלְמוּ. הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ מַקְרִין אֶת מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ:

ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה התמימה ולפיכ' נשים ועבדים חייבין להתפלל מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. וגם אין לתפלות מנין מן התורה אלא כל אחד ואחד בכוונה גמורה מתפלל בכל עת שירצה אם מעט ואם הרבה יעלה לרצון וירצה וכן היה הדבר מימות משה רבינו ועד זמן שחרב בית קדשנו ותפארתנו וגלו ישראל בין אומות העולם בעבור חטאם ומעללם ונתערבו בתוך העמים ההם כמו שנאמ' ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ונולדו להם בנים בארצותיהם ואותם הבנים אשר קמו אחריהם היתה שפתם משובשת ומעורבת מלשונו' נכריות מואביות עמוניות אדומיות צדניות חתיות כמו שנאמ' ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית ובלשון עם ועם. ולא היה יכול לאחד מהם להתפלל ולדבר כל צרכו בלשון עברית כי אם בשבוש ותערובת לשון נכרית ותהי לשון האמת לכלה וחרץ ותכחד מן הארץ. וכאשר ראו אנשי כנסת הגדולה זאת הרעה החולה אמרו לכו ונלכה באור אלהינו ונשלמה פרים שפתינו אנחנו וכל קהל עדתנו ולתקן התפלה הנקראת עבודה אשר על הלשון כבדה בשפה ברורה ובלשון קצרה זכה וברה וישרה מחלאת לשון נכריה מטוהרה כדי שתהיה על הלשון קלה ובפה שגורה עד שנהיה כלנו יחד מתפללין בשפה א' ובלשון אחד ונתקבצו כלם ותקנו להתפלל לפני חי העולמים י"ח ברכות בכל יום שלש פעמים. ובשבת ובשלש רגלים וביום הכפורים תקנו במקום שמונה עשרה ברכות שבע ברכות. ובראש השנה תקנו ערבית ושחרית ומנחה שבע ברכות ובמוסף תשעה ברכו' ובתעניו' תקנו כ"ד ברכות לשליח צבור בלבד. וכן תקנו ברכות רבות ותפלות אחרות אשר הם בפי כל ישראל סדורות כדי שיהיה ענין כל ברכה ערוך בפי כל הדורות בלשון צחה מאושרה ונכוחה. ויש לך לדעת כי לשון התפלה הוא מיוסד על לשון המקרא, ולכן תמצא כתוב בפי' הזה על כל מלה ומלה פסוק כמוה או מענינה. ומלות מעטים יש שלא נמצא להם יסוד במקרא ולכן אביא להם יסוד מהגמרא.