עמוס ד:יב הלכה: סידור רש"י, שלחן של ארבע, בן איש חי ומשנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים

תניא היה ר' מאיר אומר חייב אדם מישראל לברך מאה ברכות בכל יום, ובגמרא דארץ ישראל גרסינן הכי, תני אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום, שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י' י"ב) אל תקרי מה אלא מאה, ולכך תיקן דוד מלך ישראל כשהודיע[ו]הו יושבי ירושלים שמתים מישראל מאה בני אדם בכל יום, ותיקן מאה ברכות, דכתיב נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על (ש"ב כ"ג א'). על בגימטריא מאה הוי שבכל יום ויום היו מתים מישראל מאה איש, ולא היו יודעים מפני מה, עד שבא דוד המלך ותיקן מאה ברכות. ונראה [הדבר] שנשתכחו ובאו תנאים ואמוראים ויסדום, ולברך על כל אחת ואחת בשעתה אי אפשר, מפני שהידים [עשויות] למשמש בהם, אלא כשניעור אדם ממשנתו ירחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן, לקיים מה שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל (עמוס ד' י"ב), ומתחיל ומסדרן, וכל אחד ואחד חייב בהן, ומנהג כל ישראל שבספרד הוא אספמיא כך הוא להוציא מי שאינו בקי מתחיל החזן ומברך על נטילת ידים וכל סדר הברכות, והכי סליק חשבון מאה ברכות הני הכתובים לעיל תמני סרי, ודברוך שאמר והיה העולם ודישתבח הרי עשרין קודם קרית שמע שתים לפניה ואחת לאחריה, יוצר המאורות, והבוחר בעמו ישראל באהבה, ואחת לאחריה גאל ישראל, כדתנן בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה הרי תלת זמנין דתשסרי דצלותא דמנחתא הרי תמנן, ויום דיממא תמני, הא כיצד חדא דנטילת ידים, והמוציא לחם מן הארץ, וארבע דברכת המזון הזן על הארץ, ובונה ירושלים, והטוב והמטיב, ותרתי דמשתיא אדחמרא בורא פרי הגפן, ועל פרי הגפן ואי דמיא שהכל ובורא נפשות, כגון אתרא דנהגי למיכל והדר משתיא הרי תרתי וארבע דקרית שמע תרתי דקמא המעריב ערבים ואוהב עמו ישראל, כדתנן בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, ותמניא דסעודתא דרמשא הרי עשרין, ותמנין ועשרין הרי מאה, בר מהמלך בכבודו תמיד דאוסיפו רבנן בתראי בתר עסיקי בשבחאי דרחמי, [ובר] ברכת המפיל חבלי שינה דקרית שמע דעל מיטתו (דכמה) [ובר מכמה] זימנין דמצטריך למיבריך לגדולים וקטנים, ובר ממאכל פירות או נמי ירקא, ובר (וכי לימא מר) ממירח כמה זימני וכי תימא בשלמא בימי חול דאיכא תלתא זימני תשסרי תשסרי ומתמלאין כולהו, בשבתא (דאיכא) [דליכא] צלותא היכי מתמלאין כולהו אי אפשר לאשלימנהו, משלם להו כדקאמר רב חייא בריה דרב אויה ביומיא דשבתא וביומיא טבא טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי מיני בשמים ומיני פירות, כגון עצי בשמים [ובורא עשבי בשמים ובורא מיני בשמים] וכל פירא ופירא כדחזי, ולכך תיקנו בשבת לומר אין כאלהינו, לפי שאין מתפללין שמונה עשרה, כי [אם] שבע, ד' פעמים אין, מי ד' פעמים, נודה ד' פעמים, אין מי נודה, הרי י"ב פעמים אמן, ולבסוף ברוך אתה ונראה עתה כאומר י"ב פעמים ברוך אתה אמן. והם שתים עשרה ברכות, והשבע של חובת היום הרי י"ט:

אין משיחין אחר כוס של ברכה ואין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות כוס שני. וטעמא דמילתא משום זוגות כדתנן השותה כפלים לא יברך משום (עמוס ד׳:י״ב) הכון לקראת אלהיך ישראל. וטעם איסור הזוגות לפי שהכשפנים והמורכבים משתים שולטין על כל מי שאוכל ושותה זוגות. ועוד טעם אחר להרחקת השניות שהם הנרדפים מכח האחד והזוגות מכח השניות. וכדי לקבוע בלב ענין אחדות והתרחק מאמונת השניות כענין שכתוב (משלי כ״ד:כ״א) ועם שונים אל תתערב. וכן מן השניות ואילך על כן אסרו הזוגות אפי' בדברים הנאכלים והנשתים, כי ראוים הם הענינים הטבעיים להיותם אות וסימן לענינים הראויים, בשכבר ידעת כי הדעות האמתיות צריכות הן לפעולות ואתה רואה במעשה בראשית שלא נאמר כי טוב ביום שני. ואמרי' בראשית רבה כי בו נברא המחלוקת וגיהנם ואין ספק כי כיון שנבראו בו דברים כאלה הרי הוא מזיק שאסרו להתחיל בו כל מלאכה, הוא שאמרו רז"ל אין מתחילין בב' כי מי שמוסיף על האחד אין הטוב נמצא בו, ולכך נקרא יום שני הוא מלשון שנוי כי האחד אין בו שנוי הוא שכתוב (מלאכי ג׳:ו׳) כי אני ה' לא שניתי. אך יום שני הוא תחלת שנוי ממנו ואילך שנוי הנבראים כלם הרצון בשאר הימים אחריו מצינו קטרוג בכלם שהרי בג' תוצא הארץ עץ פרי ולא הוציאה אלא עץ עושה פרי. וכן ברביעי קטרגה הלבנה ואמרה לא נאה לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וכן בחמישי הרג את הזכר שבאורו גנז את האור העליון. וכן בששי חטא אדם ושנה רצון השם, ועליו נאמר (איוב י״ד:כ׳) משנה פניו ותשלחהו, והנה יום שני סבה לכלם כי כלן באי כחו ונמשכין אחריו. ומה שאמר הכון לקראת אלהיך ישראל שהוא האחד והוסיף ישראל לפי שהם עם אחד מיוחד לאל אחד שנא' (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ראוי לך שתכין עצמך ותכון לקראת האחד ושלא תאכל ותשתה זוגות כדי שלא תחשוב בלבך שניות:

ולהיות כי התפלה קדושתה גדולה מאד והיא דברים העומדים ברומו של עולם, לכך צריך להזהר בה לאומרה בגוף נקי וטהור, שאם היה צריך לנקביו אל יתפלל עד שיפנה, משום שנאמר "הכון לקראת אלהיך ישראל" (עמוס ד, יב), ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור להתפלל, במה דברים אמורים בגדולים אבל לא בקטנים, ואין צריך לחזור אלא כשאינו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה שהוא שעה וחומש שעה, דקים להו לחכמינו ז"ל כל שלא יוכל לעצור שיעור זה כבר נהפך המאכל במעיו להיות צואה גמורה וכתיב "וכל קרבי את שם קדשו" (תהלים קג, א), ולפיכך תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד, ועיין "נשמת אדם" כלל ג' אות א' ומכל מקום לכתחלה צריך לחוש שלא יתפלל בגוף משוקץ, אפילו אם יעבור זמן תפלה אם ימתין עד שיפנה, והגם דיכול להעמיד עצמו יותר משיעור פרסה, והא דנקטי חז"ל שיעור הפרסה בהלוך היינו להחמיר, דהנצרך לנקביו אם יושב יוכל להעמיד עצמו יותר משיעור מהלך ועיין "ערך השלחן":