יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֙ינִי֙ אֶתּ־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖ינִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃ (ס)
שלחן של ארבע
ודע ממה שאמרו חז"ל אסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, בכלל כל ההנאות אמרו כן, בין במה שהוא טועם, בין במה שהוא מריח, בין במה שהוא רואה ושומע. שהרי על ארבע חושים אלו תקנו ברכה. חוש הטעם ממה שכתוב (ויקרא י״ט:כ״ד) קדש הלולים לה', בא ללמד על כל דבר הנאכל שהוא אסור לו כהקדש עד שיהלל כלו' עד שיברך להקב"ה לפניו ולאחריו על אותו דבר, וזהו לשון הלולים ולא אמר הלול. חוש הריח יש לו לברך עליו גם כן ויש בזה אסמכתא מן הפסוק (בראשית כ״ז:כ״ז) ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' מכאן שמברכין על חוש הריח. ועוד דכתיב (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה אי זה הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח. חוש הראות יש לו ברכות הרבה כגון הרואה את השמש בתקופת תמוז שיש לברך עליו ברוך עושה בראשית. וכן ברכת הלבנה בכל חדש. ואמרו בפרק הרואה (ברכות דף נט:) הרואה חמה בתקופתה לבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם, אומר ברוך עושה מעשה בראשית, וזה הוא שתמצא במעשה בראשית והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, כי המאורות מלבד שהם מאורות הם אותות להיות עתידו' נרמזות בהם, וכענין שאמרו רז"ל (סוכה פ"ב כט) כשהמאורות לוקין סימן רע לאומות העולם. ועוד הנץ אות לישראל בקריאת שמע בבקר שמצותה עם הנץ החמה ובקריאת שמע בערב שמצותה עד צאת הכוכבים, וזה הוא שכתוב (ישעיה מו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, כי מתוך ההשתכלות הזה יתעורר האדם שהם ברואים וישבח את בוראו עליהן בין בברכה בין בהלול. ובפ' הרואה (ברכות דף מג) אומר גם כן האי מאן דחזא ביומי ניסן אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם, וכן (שם נח) ברואה את חבירו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך מחיה המתים. ולאחר ל' יום מברך שהחיינו, וכן הרואה את הקשת אומר ברוך זוכר הברית. וכן כל שאר הדברים שתקנו ברכה בראייתם. וכדאיתא בפרק הרואה (שם) על שמועות טובות מברך הטוב והמטיב. ועל שמועות רעות מברך ברוך דיין האמת. אמנם לא תקנו ברכה כשישמע אדם קול כנור ועוגב ערב מאד שהנפש שמחה בו ונהנית עמנו, וכתיב (שה"ש ג) כי קולך ערב. והטעם מפני שהקול אין לו ממש, ואם תאמר הריח גם כן אין לו ממש הרי יש ממש לפירות ומהם יצא הריח. ואם תאמר אף הקול יש ממש לכלי או לאדם המשורר, אינו דומה הריח של הפירות לקול היוצא מגוף האדם או הכלי, כי ריח הפרי או הבושם הוא מגוכו ועצמותו של כרי או הבושם, וקול האדם או קול הכלי אינו מגופו ועצמותו אלא מצד הרוח המנשב בו, ולא תקנו ברכה בחוש המשוש כי הוא בכלל חוש הטעם. ומטעם זה הזכירה התורה ארבעה חושים אלו מפורשים הוא שכתוב (דברים ד׳:כ״ח) אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, ולא הזכיר החמישי שהוא המשוש כי הוא בכלל לא יאכלון שהוא חוש הטעם. וצריך שתשכיל כי מנפלאות היצירה באדם היו בו חמשה חושים אלו נטועים בחמשה איברים שהם כלים ושערים לנפש השכלית שבו האצולה מרוח הקודש, ומעלת אדם וגדולתו סבה בהם כי הם עיקר פעולתו במעשה המצות וכן במעשה העבירות כי בהם יזכה ובהם יענש כפי שירצה להשתמש בהם, ועל כן יגנה הכתוב לע"ז לחסרון החושים האלה להורות על מעלותם כיון שהיא חסרה ממעלת החושים ומשלמותם כי אין בה כח להושיע. וא"כ איך יאמרו העובדים לאלהיהם בעתות צרותם קומה והושיענו.
בן איש חי
האחד, הוא הפה, כי ישראל שקבלו התורה, יכולים להוציא בפיהם דברים שבקדושה הנחמדים ורצויים לפניו יתברך; אך אומות העולם שלא קבלו התורה, אין יכולים להזכיר בפיהם דברים שבקדושה; ונמצא בפה יש סימן הכר לישראל, שהם נכרים ונבדלים מאומות העולם; וכאשר כתבתי בזה בספרי הק' "אבן-שלמה" על הפסוק (שה"ש ב, יד): "הראיני את מראיך השמיעני את קולך וכו'"; והבאתי משל נאה על זה, יעין שם.
שב שמעתתא
לפי דרכינו, זה כוונת מאמרם ז"ל באבות אל תהי רשע בפני עצמך, פירוש בעצמותך, כי זרע קודש אנחנו ולא ישתנה בעצמות, וכל עבירות בני ישראל אך תואר הוא להם אשר לא יתמיד כי אם יעמוד עת מן העתים ומה שאמרו אפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק הוי 'בעיניך' כרשע, פירוש במראך, כמו ועינו כעין הבדולח שפירושו מראה והוא התואר, ואז תוסיף אומץ, תרבה לך בורית ותלבין בגדיך, ותשלים חפץ בוראך האומר הראיני את מראיך והנה כל מה שאינו בעצמות רק בתואר ובמראה אינו אלא מקרה והמקרה לא תתמיד, לכן זרע אברהם אף אם ידיהם מפוחמות, השחרות לא תתמיד, ובהכרח יתלבנו וישובו ליופים ולעצמותם, אבל מעשיהם הטובים הם עצמותם והנה דבר שאינו מתקיים נקרא כזב כמו ולא יכזבו מימיו, וזהו כוונת המדרש שאמר כדאי הם כל הכזבים והבלים שישראל עושין, היינו כל העבירות קלות וחמורות, כולם רק כזב לפי שהם מקרים, כי עצמותם זך ונקי כאברהם מורישיהם וכנזכר וזהו כוונת מאמרם ז"ל במסכת ראש השנה פ"א, אילפא רמי כתיב ורב חסד, וכתיב ואמת, מתחילה אמת ולבסוף ורב חסד עוד שם ובית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד, היינו לפי שהמע"ט הם עצמיות המתקיימים והם אמת, והעבירות הם כזב, וכמו שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, כן מעט מן האמת דוחה הרבה מן הכזב, ולכך מטה כלפי חסד ע"י האמת.