וְאָבִ֣י רְאֵ֔ה גַּ֗ם רְאֵ֛ה אֶת־כְּנַ֥ף מְעִילְךָ֖ בְּיָדִ֑י כִּ֡י בְּכָרְתִי֩ אֶת־כְּנַ֨ף מְעִֽילְךָ֜ וְלֹ֣א הֲרַגְתִּ֗יךָ דַּ֤ע וּרְאֵה֙ כִּי֩ אֵ֨ין בְּיָדִ֜י רָעָ֤ה וָפֶ֙שַׁע֙ וְלֹא־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ וְאַתָּ֛ה צֹדֶ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ׃
שלחן של ארבע
ועל כן האיש הירא ראוי לו שתהיה מחשבתו מתקשרת עם העליונים, ושתהיה אכילתו לקיום גופו בלבד ולא להמשך אחר התענוגים, כי ההמשך אחר התענוגים סבת אבדן הגוף והנפש וסבת שישכח את העיקר, כי מתוך האכילה והשתיה יגבה לבו ויבא לידי מכשולות וחטאים גדולים ולעשות מעשים אשר לא נעשו. והנה אחי יוסף לא מכרוהו אלא מתוך אכילה ושתיה שנאמר (בראשית ל״ז:כ״ה) וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם. ומטעם זה אמרה תורה שלא לאכול ביוה"כ שהוא יום הדין לנפשות כי תהיה אכילתו סבה להחטיא את נפשו. ואפי' בדיני הוראה וממונות אמרו אכל ושתה אל יורה. ולמה זה ממה שכתוב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וסמיך ליה להורות את בני ישראל כשתצטרכו להורות הזהרו מן היין לפי שהיין מבלבל את השכל ואינו מבדיל בין הקודש ובין החול וע"כ כתוב ולהבדיל. כל זה ראיה כי האכילה והשתיה סבה להעביר את האדם מקו התורה והעבודה להשליך כל חקי השם ית' אחרי גוו, כל זה גרם לו כשאכל ושבע ולכך צותה תורה (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת, כלו' אחר שתאכל ותשבע ואתה קרוב לפרוק עול, וברכת את ה' אלהיך באותה שעה תצטרך לברך שתקבל עליך עול מלכותו ותברך לשמו, וזהו לפי דעתו ביאור הכתוב (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו, יאמר גם בעת האכילה שאתה קרוב שתשכחנו ותפריד שכלך מדעתו באותה שעה דעהו והדבק בו, ואם אתה עושה כן והוא יישר את ארחותיך יישר דרכיך בארחות חיים הוא הצלחת הנפש לעוה"ב, ואם כן אין ראוי לו לאדם שיאכל אלא לקיום הגוף בלבד. ואסור לו להמשך אחר שום תענוג אלא אם כן עשה להבריא את גופו ולפקוח עיני שכלו בלבד, כדי שיהיה גופו בריא וחזק נמשך לרצונו ולרצון בוראו, כי איבריו מזוגים בעלי כח שיעור שיוכל לסבול עול תורה ומצותיה, כענין שכתוב בענין שבטו של יששכר (בראשית מ״ט:ט״ו) ויט שכמו לסבול, הוא הלשון של מתן תורה (תהילים י״ח:י׳) ויט שמים וירד, ומי שזאת כונתו מלאך ה' צבאות הוא, ומי שאינו מכוין את התכלית הזה נמשל כבהמות נדמו, וראה גם ראה יוסף הצדיק שהוחזק במדת היראה ממה שכתוב (בראשית מ״ב:י״ח) את האלהים אני ירא. ועוד אמר (שם ל) התחת אלהים אנכי רמז על ענין הזה שאמר (שם) ואת רעבון בתיכם קחו ולכו. בא להורות וללמד דעת את האדם שאין ראוי להם לאכול אלא לשבר רעבונם בלבד לא למלא כרסם ולהמשך אחר הטעם הנבזה והנמאס כי חרפה היא לנו והבל גמור ודבר שאין שום עיקר בו. ולא תאמר כי זה היה בזמן הרעב, כי כיון שהיה יוסף נגיד ומצוה לאומים ואוצרות המלך תחת רשותו היה בידו לספק לחם ומזון לאביו ולאחיו כמו בשאר שני השבע, אלא הודיענו בזה דרך התורה ויראת השם יתברך שאין ראוי לו לאדם שיאכל וישבע וימלא כרסו אלא לשובע נפשו:
בן איש חי
חייב בכבוד חמיו ולכן דוד המלך עליו השלום קרא את שאול המלך עליו השלום, "אבי ראה גם ראה" (שמואל א כד, יב) והוא הדין דחייב בכבוד חמותו וכן האשה חייבת לכבד חמיה וחמותה וכתב בשיורי ברכה בשם תנא דבי אליהו שאם נשא אשה ואינה מכבדת אביו ואמו לעת זקנתן הרי הוא כאלו נואף כל ימיו לכך דבור לא תנאף סמוך לדבור כבד את אביך ואת אמך יעויין שם וחייב אדם בכבוד אבי אביו וכן באם אביו והוא הדין דחייב בכבוד אבי אמו וחייב נמי לכבד אחי אביו ואחי אמו ועליו תבא ברכת טוב:
טור
הלכות כיבוד אב ואם
מצות עשה שיכבד אדם אביו ואמו ויירא מפניהם וצריך ליזהר מאד בכבודם ובמוראם שהוקש כבודם לכבוד המקום דכתיב כבד את אביך ואת אמך וכתיב כבד את ה' מהונך ובמוראם כתי' איש אמו ואביו תיראו ובמורא המקום נאמר את ה' אלהיך תירא ואמרו חכמים ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אומר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני ובכבוד הקדים אב לאם דכתיב כבד את אביך ואת אמך ובמורא הקדים אם לאב דכתיב איש אמו ואביו תיראו ללמד ששניהם שוים בין לכיבוד בין למורא ואיזהו מורא ואיזהו כיבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו פירוש מקום המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו לעצה והרמ"ה כתב דה"ה במקום המיוחד לו להסב בביתו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ופירש"י אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני והרמ"ה כתב זה אין צריך דהיינו סותר את דבריו אלא אפי' נראין לו דברי אביו אין לו לומר נראין דברי אבא שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקין ישיב כתב הרמב"ם לא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מרי היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם ויראה לי שאין ליזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו אבל השמות שקורין בו כל העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן וכיוצא בהם בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים ואין בכך כלום ע"כ ותימה על מה שכתב שאפי' אחרים ששמם כשם אביו שאין לקרותם בשמם ועד היכן מוראם אפי' היה לבוש בגדי חמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו לא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך שאילו בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יותר מזה לא היה לו לפרכס בדבר ק"ו במלך מלכי המלכים הקב"ה ואיזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ויתננו לו בסבר פנים יפות ואל יראה לו פנים זועפות שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות נענש עליו וזה שמאכילהו ומשקהו היינו משל האב אם יש לו אבל הבן אינו חייב ליתן לו משלו ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן את אביו כפי מה שהוא יכול ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל לאביו אבל חייב לכבדו בגופו אף ע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים וכתב הרמ"ה דוקא דאית ליה לבן ממונא לאתזוני ביה ההוא יומא אבל אי לית ליה לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים וישמשו בשאר דברים שהשמש משמש בהן את רבו: וחייב לכבדו בשאר דרכיו במשאו ובמתנו ועשיית חפצו כיצד היה צריך לבקש על שום דבר בעיר ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו אף ע"פ שיודע שישלימו ג"כ הדבר בשבילו אעפ"כ לא יאמר עשו לי דבר אחד בשביל עצמי אלא בשביל אבא כדי לתלות הכבוד באביו וכן כל כיוצא בזה יכלול ככל דבריו שהוא חושש לכיבוד אביו ולמוראו אבל אם יודע שלא ישלימו לו חפצו בשביל אביו יבקש בשביל עצמו ולא בשביל אביו שאינו אלא גנאי לו כיון שלא יעשו בשבילו וחייב לעמוד מפניו כתב הרמב"ם האב שהיה תלמיד לבנו אין האב עומד לפני הבן ולא עוד אלא הבן עומד מפני אביו אף ע"פ שהוא תלמידו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שכל אחד עומד בפני השני ועד היכן הוא כיבוד אפי' נטל כיס מלא מעות ומשליכהו לים בפניו אל יכלימהו וכתב הרמב"ם אפי' זרק כיס של הבן לים ור"י פירש למאי דפסקינן שא"צ לכבדו משלו ודאי אם זרק כיס של הבן יכול למונעו אלא מיירי בכיסו של אביו אינו יכול להכלימו כדי למונעו אע"פ שעתיד ליורשו כתב הרמ"ה הא דבארנקי של בן מצי לאכלומיה דוקא מקמיה דשדייה לים דאפשר דממנע ולא שדייה ליה אבל בתר דשדייה אסור לאכלומיה דמאי דהוה הוה והשתא כי שתיק כיבוד שאין בו חסרון כיס הוא ומיחייב בגויה ודוקא לאכלומיה אבל למתבעיה בדינא שרי לאתבועיה: חייב לכבדו אפי' לאחר מותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא מרי אלא יאמר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו בד"א תוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש בזוכרו אומר ז"ל: כתב הרמב"ם מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם ואם א"א לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר יניחם לו וילך לו ויצוה לאחרים לנהגם כראוי וכתב הראב"ד אין זו הוראה נכונה אם הוא יניחם וילך לו למי יצוה לשומרם: ראה לאביו שעבר על ד"ת לא יאמר לו עברת על דברי תורה אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך ומתוך שיזכירו יבין מעצמו ולא יתבייש אמר לו אביו השקני מים ומצוה לפניו לעשות אם אפשר למצוה שתעשה ע"י אחרים יניח לאחרים לעשותה ויעסוק בכיבוד אביו ואם אין שם אחרים לעשותה יעסוק במצוה ויניח כיבוד אביו שהוא ואביו חייבין במצוה גדול ת"ת מכיבוד אב ואם אמר לו אביו השקני מים ואמו אומרת לו השקני מים מניח את אמו ועוסק בכיבוד אביו שגם אמו חייבת בכבוד אביו ואם נתגרשה שאינה חייבת בכבודו אז שניהם שוין לכבדם זה בזה אמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאומר לו לעבור על מצוה לא תעשה או שאומר לו לבטל מצות עשה אפי' מצוה של דבריהם לא ישמע לו וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה האב שצוה לבנו שלא ידבר עם פלוני שלא ימחול לו על מה שיעשה לו עד זמן קצוב והבן היה רוצה להתפייס עמו אלא שחושש לצואת אביו אין לו לחוש לצוואתו שאסור לשנוא לשום אדם אם לא שיראהו עובר עבירה והאב שצוהו לו לשנוא לאו כל כמיניה להעבירו על דברי תורה ואחד האיש ואחד האשה שוין בכיבוד ובמורא של אב ואם אלא שהאיש יש בידו לעשות ואשה אין בידה לעשות שרשות אחרים עליה לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה שניהם שוים. כתב הרמב"ם ממזר חייב בכיבוד אביו ואמו ומוראן אף ע"פ שהוא פטור על מכתן וקללתן עד שיעשו תשובה אפי' היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו ונ"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן [ב"ק צד:] גבי הניח להן אביהן פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פי' ואין חייבין בכבודו ומשני כשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אין חייבין בכבודו. אע"פ שאדם חייב לירא מפני אביו ואמו מאד ולכבדן אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול אלא ימחול ויתעלם עיניו מהם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול והמכה לבנו גדול היו מנדין אותו שהרי עובר על ולפני עור לא תתן מכשול חייב אדם לכבד אשת אביו אע"פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים וחייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת אבל לאחר מיתה אינו חייב בכבודם ומ"מ מצוה לכבדם אפי' לאחר מיתה חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו וחייב לכבד חמיו דכתיב אבי ראה גם ראה:
מצות עשה שיכבד אדם אביו ואמו ויירא מפניהם וצריך ליזהר מאד בכבודם ובמוראם שהוקש כבודם לכבוד המקום דכתיב כבד את אביך ואת אמך וכתיב כבד את ה' מהונך ובמוראם כתי' איש אמו ואביו תיראו ובמורא המקום נאמר את ה' אלהיך תירא ואמרו חכמים ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אומר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני ובכבוד הקדים אב לאם דכתיב כבד את אביך ואת אמך ובמורא הקדים אם לאב דכתיב איש אמו ואביו תיראו ללמד ששניהם שוים בין לכיבוד בין למורא ואיזהו מורא ואיזהו כיבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו פירוש מקום המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו לעצה והרמ"ה כתב דה"ה במקום המיוחד לו להסב בביתו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ופירש"י אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני והרמ"ה כתב זה אין צריך דהיינו סותר את דבריו אלא אפי' נראין לו דברי אביו אין לו לומר נראין דברי אבא שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקין ישיב כתב הרמב"ם לא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מרי היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם ויראה לי שאין ליזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו אבל השמות שקורין בו כל העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן וכיוצא בהם בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים ואין בכך כלום ע"כ ותימה על מה שכתב שאפי' אחרים ששמם כשם אביו שאין לקרותם בשמם ועד היכן מוראם אפי' היה לבוש בגדי חמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו לא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך שאילו בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יותר מזה לא היה לו לפרכס בדבר ק"ו במלך מלכי המלכים הקב"ה ואיזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ויתננו לו בסבר פנים יפות ואל יראה לו פנים זועפות שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות נענש עליו וזה שמאכילהו ומשקהו היינו משל האב אם יש לו אבל הבן אינו חייב ליתן לו משלו ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן את אביו כפי מה שהוא יכול ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל לאביו אבל חייב לכבדו בגופו אף ע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים וכתב הרמ"ה דוקא דאית ליה לבן ממונא לאתזוני ביה ההוא יומא אבל אי לית ליה לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים וישמשו בשאר דברים שהשמש משמש בהן את רבו: וחייב לכבדו בשאר דרכיו במשאו ובמתנו ועשיית חפצו כיצד היה צריך לבקש על שום דבר בעיר ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו אף ע"פ שיודע שישלימו ג"כ הדבר בשבילו אעפ"כ לא יאמר עשו לי דבר אחד בשביל עצמי אלא בשביל אבא כדי לתלות הכבוד באביו וכן כל כיוצא בזה יכלול ככל דבריו שהוא חושש לכיבוד אביו ולמוראו אבל אם יודע שלא ישלימו לו חפצו בשביל אביו יבקש בשביל עצמו ולא בשביל אביו שאינו אלא גנאי לו כיון שלא יעשו בשבילו וחייב לעמוד מפניו כתב הרמב"ם האב שהיה תלמיד לבנו אין האב עומד לפני הבן ולא עוד אלא הבן עומד מפני אביו אף ע"פ שהוא תלמידו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שכל אחד עומד בפני השני ועד היכן הוא כיבוד אפי' נטל כיס מלא מעות ומשליכהו לים בפניו אל יכלימהו וכתב הרמב"ם אפי' זרק כיס של הבן לים ור"י פירש למאי דפסקינן שא"צ לכבדו משלו ודאי אם זרק כיס של הבן יכול למונעו אלא מיירי בכיסו של אביו אינו יכול להכלימו כדי למונעו אע"פ שעתיד ליורשו כתב הרמ"ה הא דבארנקי של בן מצי לאכלומיה דוקא מקמיה דשדייה לים דאפשר דממנע ולא שדייה ליה אבל בתר דשדייה אסור לאכלומיה דמאי דהוה הוה והשתא כי שתיק כיבוד שאין בו חסרון כיס הוא ומיחייב בגויה ודוקא לאכלומיה אבל למתבעיה בדינא שרי לאתבועיה: חייב לכבדו אפי' לאחר מותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא מרי אלא יאמר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו בד"א תוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש בזוכרו אומר ז"ל: כתב הרמב"ם מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם ואם א"א לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר יניחם לו וילך לו ויצוה לאחרים לנהגם כראוי וכתב הראב"ד אין זו הוראה נכונה אם הוא יניחם וילך לו למי יצוה לשומרם: ראה לאביו שעבר על ד"ת לא יאמר לו עברת על דברי תורה אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך ומתוך שיזכירו יבין מעצמו ולא יתבייש אמר לו אביו השקני מים ומצוה לפניו לעשות אם אפשר למצוה שתעשה ע"י אחרים יניח לאחרים לעשותה ויעסוק בכיבוד אביו ואם אין שם אחרים לעשותה יעסוק במצוה ויניח כיבוד אביו שהוא ואביו חייבין במצוה גדול ת"ת מכיבוד אב ואם אמר לו אביו השקני מים ואמו אומרת לו השקני מים מניח את אמו ועוסק בכיבוד אביו שגם אמו חייבת בכבוד אביו ואם נתגרשה שאינה חייבת בכבודו אז שניהם שוין לכבדם זה בזה אמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאומר לו לעבור על מצוה לא תעשה או שאומר לו לבטל מצות עשה אפי' מצוה של דבריהם לא ישמע לו וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה האב שצוה לבנו שלא ידבר עם פלוני שלא ימחול לו על מה שיעשה לו עד זמן קצוב והבן היה רוצה להתפייס עמו אלא שחושש לצואת אביו אין לו לחוש לצוואתו שאסור לשנוא לשום אדם אם לא שיראהו עובר עבירה והאב שצוהו לו לשנוא לאו כל כמיניה להעבירו על דברי תורה ואחד האיש ואחד האשה שוין בכיבוד ובמורא של אב ואם אלא שהאיש יש בידו לעשות ואשה אין בידה לעשות שרשות אחרים עליה לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה שניהם שוים. כתב הרמב"ם ממזר חייב בכיבוד אביו ואמו ומוראן אף ע"פ שהוא פטור על מכתן וקללתן עד שיעשו תשובה אפי' היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו ונ"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן [ב"ק צד:] גבי הניח להן אביהן פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פי' ואין חייבין בכבודו ומשני כשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אין חייבין בכבודו. אע"פ שאדם חייב לירא מפני אביו ואמו מאד ולכבדן אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול אלא ימחול ויתעלם עיניו מהם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול והמכה לבנו גדול היו מנדין אותו שהרי עובר על ולפני עור לא תתן מכשול חייב אדם לכבד אשת אביו אע"פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים וחייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת אבל לאחר מיתה אינו חייב בכבודם ומ"מ מצוה לכבדם אפי' לאחר מיתה חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו וחייב לכבד חמיו דכתיב אבי ראה גם ראה: