שמואל א כה:כח הלכה: שלחן של ארבע, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות וספר החינוך

והנני אשכילך ואורך בתשובת דבר זה, כי בהסתלק האדם מן העוה"ז אל עולם הנשמות שהיא סמוך לפרידתו מזה והיא הנקרא כבוד ה' משם מעולם הנשמות תתעלה הנשמה להתעדן בצרור החיים הנקרא עולם החיים ונקרא נצח כמו שאמרו (תהלים יז) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח, ואם היא ראויה לעמוד שם לעולם עומדת שם בלא הפסק, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית, וכאשר איננה ראויה לעמוד שם והיא ראויה לקבל בעולם הגופות מדה כנגד מדה הרי היא חוזרת לעוה"ז לתחית המתים ליטול שכרה עם הגוף בעולם הגופות. ומזה אמר הכתוב (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו לא אמר כל ישיני אלא מישני והם אותם שאינם ראוין להאריך ימים בצרור החיים חוזרין לתחית המתים ושם נוטלין שכרם ומתבוננים בהשגתו ית' ומזדככים בעלוי ההשגה וידיעה עד שראוין לחזור שם ואחר שחוזרים שם משם מתעלים אל העולם הנעלם הוא שכתוב (תהלים מח) הוא ינהגנו על מות:

(דברים כ, ח) "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" כְּמַשְׁמָעוֹ. שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה. וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה. וְכָל הַמַּתְחִיל לַחְשֹׁב וּלְהַרְהֵר בַּמִּלְחָמָה וּמַבְהִיל עַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג) "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל דְּמֵי יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִין בְּצַוָּארוֹ. וְאִם לֹא נִצֵּחַ וְלֹא עָשָׂה מִלְחָמָה בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשָּׁפַךְ דְּמֵי הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ח) "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (ירמיה מח, י) "אָרוּר עשֶֹׁה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וְכָל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ בְּלֹא פַּחַד וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּלְבַד. מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא נֵזֶק וְלֹא תַּגִּיעֵהוּ רָעָה. וְיִבְנֶה לוֹ בַּיִת נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל וְיִזְכֶּה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, כח) "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ" וְגוֹ' (שמואל א כה, כט) "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ":

דיני המצוה. כגון, מה שהזהירו זכרונם לברכה (רמב"ם מלכים ז, טו) שלא יחשב אדם בעת המלחמה, לא באשתו, ולא בבניו, ולא בממונו, אלא יפנה לבו מכל דבר למלחמה. ועוד יחשב, שכל דמי ישראל תלויין עליו, והרי הוא כאילו שפך דמי כלם אם יפחד וישוב אחור ימינו, וכענין שכתוב (שם כ ח) ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, ומפרש בדברי קבלה (ירמיהו מ״ח:י׳), ארור עושה מלאכת יי רמיה, וארור מונע חרבו מדם. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם) שכל הנלחם בכל לבבו וכונתו לקדש השם מבטח הוא שלא ימצא נזק ויזכה לו ולבניו להיות להם בית נכון בישראל ויזכה לחיי העולם הבא, וכענין שכתוב (שמואל א כה, כח) כי עשה יעשה יי לאדני בית נאמן כי מלחמות יי אדני נלחם וגו'. ויתר פרטי המצוה, בפרק שמיני מסוטה [הלכות מלכים פ"ו].