שמות ב:כג הלכה: אבודרהם, משנה תורה, הלכות חמץ ומצה וערוך השולחן

אלהינו ואלקי אבותינו יעלה ויבא ע"ש ותעל שועתם. ויבא ע"ש הנה צעקת בני ישראל באה אלי. יגיע ע"ש וראשו מגיע השמימה והוא רמז על הגעת תפלה לשמים. יראה ע"ש ראיתי את הלחץ. וירצה ע"ש לרצון על מזבחי. ישמע ע"ש וישמע אלקים את נאקתם. יפקד ע"ש פקד פקדתי אתכם וכתי' כי פקד ה' את עמו ויזכר ע"ש ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וגו'. והוצרכו כל אלו הלשונות לפי שאם נאמ' יעלה בלבד הייתי אומר יעלה אבל לא יבא לפי' אמ' יבא. ואם נאמ' יבא הייתי אומ' יבא אבל לא יגיע לפי' אמ' יגיע ואם נאמ' יגיע הייתי אומ' יגיע אבל לא יראה לפי' אמר יראה ואם נאמ' יראה הייתי אומ' יראה אבל לא ירצה לפי' אמר ירצה. ואם נאמר ירצה הייתי אומר ירצה אבל לא ישמע בעולם שנרצה לכך אמ' ישמע. ואם נאמר ישמע הייתי אומ' ישמע פעם אחת אבל לא יפקד פעם אחרת לפי' אמ' יפקד. ואם נאמר יפקד הייתי אומ' יפקד פעמים או שלשה אבל לא לעולם לפיכך אמ' ויזכר לעולם. הרי שהוצרכו כלם.

"ונצעק אל יי אלהי אבותינו", כמו שנאמר (שמות ב׳:כ״ג): ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה".

ולפי שנסתפק לנו היאך היא התרועה: אם היא היללה שמייללין הנשים בעת שמייבבין, וזהו יללות תכופות זה לזה, כמו שאנו עושין ה"תרועה"? או זהו האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם, כשידאג לבו מאיזה צער גדול; ואינן תכופות, אלא שבר אחר שבר. וזהו כמו שאנו עושין ה"שברים". או אפשר דווקא שניהם ביחד, אנחה ויללה, שכן דרך הדואג: מתאנח תחלה, ואחר כך מיילל, וזהו "שברים-תרועה". אבל להיפך – אין מדרך בני אדם ליילל תחלה, ואחר כך ליאנח. לפיכך אינו צריך לעשות "תרועה-שברים". ולכן באנשים נכבדים כתיב לשון "אנחה": "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" (שמות ב כג); "כהניה נאנחים" (איכה א ד) – מפני שאין מדרכם להרים קול יללות תכופות. ובאנשים קלי הדעת כתיב לשון "יללה" – "הילילו כל שותי יין" (יואל א ה); אלי כבתולה (שם ח); "קול יללת הרואים" (זכריה יא ג). (ומיכה הנביא שאמר "אללי לי" (מיכה ז א), וכן "אספדה ואילילה", סיים "אלכה שולל" (שם א ח), כלומר: כחסר דיעה. וכן על דעת זו ביואל: "הילילו משרתי מזבח" (יואל א יג), מפני שאמר מקודם "אלי כבתולה" וגו'. וכן על דעת זו בצפניה (א י): "ויללה מן המשנה", וכן בכמה מקומות. ודייק ותמצא קל.)