שמות יז:יד הלכה: ערוך השולחן

כתב הרמב"ם ריש פ"ב זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו ואחד הנותן בידה או שאמר לאחר ליתן לה לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב ונתן שלא תקח מעצמה עכ"ל והדבר פשוט במשנה וגמ' דא"צ הבעל לכתוב בעצמו אלא דגם הסופר יכול לכתוב (פ"ז:) בצוויו של הבעל דא"א לומר דכוונת התורה שהבעל בעצמו דווקא יכתוב שהרי בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו ועוד דבהאי קרא כתיב ושלחה מביתו ודרשינן מזה שהבעל עושה שליח (רפ"ב דקדושין) ואע"ג דזהו בנתינה של הגט דדרשינן גם על האשה שהיא עושה שליח וגם דרשינן ששליח עושה שליח ובכתיבת הגט צריך הסופר לשמוע מפיו דווקא כמו שיתבאר מ"מ לא גרע מכל שליחות שבתורה ואפילו למי שסובר דלא בעי שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר וזה שצריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו לאו משום שליחות אלא משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול (תוס' כ"ב: ד"ה והא) אין לשאול מנלן לומר כן דלאו אבעל קאי דגם לזה יש ראיה מן התורה דכל מקום דכתיב וכתב א"צ שהוא יכתוב אלא שיהא כתוב ועומד הרי כתיב במזוזה וכתבתם על מזוזת ביתך האם נאמר דכל אחד מישראל מחוייב לכתוב המזוזה שלו אלא הסופר כותב וראיה גדולה מזו הרי בפרשת תבא כתיב ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר וגו' והקמת לך אבנים גדולות וגו' וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת וגו' האם כל אחד מישראל כתב על האבנים אלא כיון שע"פ ציוי משה רבינו וכלל ישראל כתבו יחידים מהם מיקרי שכולם כתבו וה"נ כשהסופר כותב בציוי הבעל מקרי שהבעל כתב אותו ואין לשאול למה בכתיבת מזוזה כותב הסופר מעצמו בלא ציוי בעל הבית ובגט צריך ציוי משום דבעינן כתיבה לשמו ולשמה ובלא ציויו לא חשיב לשמה כמו שנתבאר (ועל האבנים נראה מיהושע ח' שהוא כתבן וכל התורה מרע"ה בעצמו כתבה ולכן נאמר כתב לך וגו' כלומר אתה ולא אחר ובסוף בשלח דכתיב כתוב זאת זכרון וגו' ולא כתיב לך משום דשם מרומז גם על מעשה עמלק שבנביאים ומעשה המן שבאסתר כדאיתא במכילתא ומגילה ז'. ודו"ק):

בשבת שנייה שקודם פורים קורין פרשת "זכור". והרבה פוסקים סוברים שפרשת זכור הוי דאורייתא, כלומר דמן התורה הוי חיוב לקרות פרשת מחיית עמלק פעם אחת בשנה. אך בימי מרדכי ואסתר קבעו החיוב על שבת שלפני פורים, כדי להסמיך מחיית עמלק למפלת המן, כמו שכתבתי. וכתיב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" – צריך להקדים זכירה דעמלק לעשייה דמצות פורים. ויש מי שאומר דיוצאין מן התורה גם בקריאה דפורים בפרשת "ויבא עמלק" (מגן אברהם סוף סימן זה). ולעניות דעתי אינו כן, שהרי הרמב"ם בספר המצות בעשין קפח כתב שצונו להכרית זרע עמלק וכו', ובמצוה קפט כתב שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק, עיין שם. וזה נזכר רק בפרשה "זכור": "זכור את אשר עשה לך עמלק… והיה בהניח… תמחה…" אבל ב"ויבא עמלק" לא כתיבא מצות זכירה לכלל ישראל, ולא מצות מחייה. דשם כתיב: "כי מחה אמחה…", אבל לא כתיב "תמחה" שאנחנו מחוייבים לעשות כן. וגם במגילה (יח א) משמע להדיא דעיקר חיובא היא ב"זכור", דתניא: "זכור" – יכול בלב? תלמוד לומר: "לא תשכח" – הרי שכחת הלב אמור. הא מה אני מקיים "זכור"? בפה. עיין שם. אלמא דחיובא היא רק בפרשה "זכור". מיהו זהו וודאי כשקראה בתורה בפרשה "תצא" דיצא מדאורייתא. אבל מתקנתא דרבנן – דווקא קודם פורים. וההפטרה של פרשת "זכור" היא בשמואל (טו): "כה אמר ד' צבאות: פקדתי את אשר עשה עמלק…" עד "גבעת שאול". ויש מתחילין פסוק קודם: "ויאמר שמואל אל שאול" מפני שהיא ראש הפרשה.

בשבת שנייה שקודם פורים קורין פרשת "זכור". והרבה פוסקים סוברים שפרשת זכור הוי דאורייתא, כלומר דמן התורה הוי חיוב לקרות פרשת מחיית עמלק פעם אחת בשנה. אך בימי מרדכי ואסתר קבעו החיוב על שבת שלפני פורים, כדי להסמיך מחיית עמלק למפלת המן, כמו שכתבתי. וכתיב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" – צריך להקדים זכירה דעמלק לעשייה דמצות פורים. ויש מי שאומר דיוצאין מן התורה גם בקריאה דפורים בפרשת "ויבא עמלק" (מגן אברהם סוף סימן זה). ולעניות דעתי אינו כן, שהרי הרמב"ם בספר המצות בעשין קפח כתב שצונו להכרית זרע עמלק וכו', ובמצוה קפט כתב שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק, עיין שם. וזה נזכר רק בפרשה "זכור": "זכור את אשר עשה לך עמלק… והיה בהניח… תמחה…" אבל ב"ויבא עמלק" לא כתיבא מצות זכירה לכלל ישראל, ולא מצות מחייה. דשם כתיב: "כי מחה אמחה…", אבל לא כתיב "תמחה" שאנחנו מחוייבים לעשות כן. וגם במגילה (יח א) משמע להדיא דעיקר חיובא היא ב"זכור", דתניא: "זכור" – יכול בלב? תלמוד לומר: "לא תשכח" – הרי שכחת הלב אמור. הא מה אני מקיים "זכור"? בפה. עיין שם. אלמא דחיובא היא רק בפרשה "זכור". מיהו זהו וודאי כשקראה בתורה בפרשה "תצא" דיצא מדאורייתא. אבל מתקנתא דרבנן – דווקא קודם פורים. וההפטרה של פרשת "זכור" היא בשמואל (טו): "כה אמר ד' צבאות: פקדתי את אשר עשה עמלק…" עד "גבעת שאול". ויש מתחילין פסוק קודם: "ויאמר שמואל אל שאול" מפני שהיא ראש הפרשה.